הקשר עם אבא שלי הוא נוראי לסירוגין. לפעמים הוא באמת מצויין. הוא יעשה בשבילי הכל. אבל אני מחשיבה אותו לבנאדם חולה נפש. אני אוהבת אותו אבל זה באמת המצב. הוא אינפנטיל ואימפולסיבי ואין לו סורגים על הפה שלו והוא לא שוקל מילים לשנייה.
ומילים הן הנשק הכי חזק שיש.
המילים שלו דפקו אותי.
שנים עם ביקורות צולבות. צולבות מידי.
הרגשה שלא משנה מה אני אעשה, מה אני אלבש, כמה אני אקבל בתעודה, כמה אני אתנדב, כמה אני אהיה באמת ילדה טובה וכנועה- אני לא אקבל את האישור הזה. שאני כל כך מחפשת, כל כך צריכה לדעת שאני בסדר. במקום, רק עוד ביקורת.
איפשהו זה טוב. זה בנה אותי להיות בחורה שלא מסתפקת בביינוניות, אם זה בי ואם זה בגברים שלצידי, חייבת להיות הכי טובה איפה שאני נמצאת, חייבת לכבוש, הכל ואת כולם, להיות אהובה, מוערכת, מוערצת אפילו.
אין גבר שיצאתי איתו שהיה בינוני.. להפך, תמיד שפיצים על, מהאיכות, כאלה שאני ארגיש מעפנה לידם, לא שווה אותם. בחודשיים האחרונים היו שלושה בחורים אתלטים מנבחרות ישראל לנוער כאלה ואחרות. לא משנה כמה הם מושלמים, אני מאבדת עניין ברגע שקיבלתי את האישור, ברגע שהם רוצים אותי אני כבר לא מעוניינת. כבשתי. הלאה.
אולי תפסתי תפנית יותר מידי קיצונית ממה שהייתי פעם.. פעם מכל דייט הייתי ממש מתרגשת!! זה היה אומר משהו מבחינתי, היום זה בא לי בקלות יתר, לא מרגש אותי, אולי בגלל שהכל כל כך קל אני מחפשת את הקשה, את הרחוק, החייל, את השונה ממני אבל בדיוק כמוני, המתוסבך אבל גאון בדרכו שלו.
שיחה עם האחמשית:
היא: "יש לך איזה קטע עם גברים את, הא?"
אני: "מה זאת אומרת?"
היא: "שמתי לב שאת מחפשת רק את האישור שלהם, אותי נגיד את לא תשאלי איך יצא הקפה שהכנת, את לא מחפשת ביקורת מנשים. פשוט יש לך את זה עם גברים."
חתכתי מהיזיז הירושלמי כי התחלתי לפתח אליו אכפיות, התחלתי לחשוב אולי אני ארצה ממנו יותר מסתם סקס מטורף. בטוח רציתי ממנו כבר יותר מזה.
היה לי כל כך כיף בידיים שלו.. ראיתי את עצמי נופלת בקלות לאהבה. אז חתכתי. נסעתי לשבוע לברצלונה עם חברה, היחידה שיודעת על הבולמיה.
עזר לי שהיא יודעת, לא הייתי צריכה להסביר את עצמי יותר מידי. היא גם יודעת לזהות ישר כשאני נופלת ומקיאה, או כשאני בבולמוס, אז לא העזתי לעשות את זה בסביבתה וזה היה פשוט מעורר! הרגשתי הרבה יותר טוב, נראיתי גם משמעותית הרבה יותר טוב.
כשמקיאים אז הבלוטות מתחת ללסתות מתנפחות והפנים נראות נפוחות והרבה פחות טוב.. ההבדל ניכר בתמונות בטירוף..
חזרתי והיה לי ריק, בגללו הרי חתכתי מכולם. ממחסור בגבר שיתיחס אליי בחיים האלה פתחתי טינדר.
רק רציתי יחס גברי, לשניה לא תכננתי להיפגש עם מישהו משם. אפילו התמונות שלי לא משדרות מין בכלל.
בסוף הכרתי שם שלושה בחורים ממש מגניבים, עם שניים מהם כבר נפגשתי, התחיל ונגמר בנשיקה בלחי, ושניהם עוד בקשר יום יומי איתי.
אחד, עניין אותי במיוחד, מושבניק, נקודת מבט נדירה כל כך על העולם. הוא גם כמוני, מתוסבך, בחור מלא עומק אבל עם זאת כל כך שיטחי.
שוב, חייל וגר רחוק. שוב, עושה לעצמי חיים קשים. אבל הוא תפס אותי.
"הדבר הכי חשוב לי בבחורה זה מראה חיצוני"
"יפה בעיני שאתה ככה כנה ואין לך בעיה להודות בזה למרות שזה הדבר הכי שיטחי להגיד ותכלס אני לא תופסת ממך בחור כזה."
"אני יודע, לא יודע למה זה ככה אצלי, זה באמת מפריע לי. אבל זה פשוט ככה."
הגילויי הכביכול שטחי הזה הוא הדבר הכי עמוק ואמיתי שיש. מי אומר את זה לבחורה שהוא בחיים לא ראה בכלל?!
נפגשנו מאז, אפילו לא הייתי לחוצה, אני יודעת שבתכלס אני לא הטעם שלו. כמו כל גבר ממוצע הוא נמשך לבלונדיניות עם עיניים בהירות, כולם ככה, ברבי דפקה לגברים את השכל כמעט כמו לנשים.
מיותר לציין שהייתי חייבת להיפגש איתו נטו כדי לראות אם אני אקבל ממנו את האישור על זה. אם הוא עדיין ירצה להמשיך לראות אותי אחר כך.
הייתי בטוחה שהוא ירצה. לא בקטע מתנשא, פשוט בחיים לא קרה לי שנדחיתי בגלל מראה חיצוני. ואוו, אם זה היה קורה לי זה היה יכול להיות כל כך הרסני בשבילי.
לא רק שהוא לא דחה אותי, מאז שנפגשנו הוא הרבה יותר מעוניין. למרות שקיבלתי את האישור שחיפשתי ממנו הוא עדיין מרתק אותי.
כנראה שבאמת נתקלתי בבחור נדיר. לא קרה לי מאז האקס שלי שמישהו הצליח לפתוח לי את הראש, לראות עולם אחרת.
בו יש את זה נראה לי, אני נמשכת אליו ממש, אל הפשטות הזאת שיש בו, הבוסר, הכנות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
