שמתי לב שהרבה לא תלו דגלים השנה. זה המינימום של לחגוג יום הולגת למדינה בעיני.

זה מטריף אותי, כולם חוגגים עצמאות אבל לא באמת. 

כולם חוגגים כי זאת הזדמנות לחגיגה. לא כי באמת אכפת למישהו מה עומד מאחורי החגיגה הזאת.

אולי אני מגזימה עם המשמעות שאני נותנת לכל דבר?

אולי אני צריכה להקליל ולא לנבור בהכל ובכולם?

הימים האלה תמיד קשים לי.. התקופה הזאת בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה''ל והמעבר החד הזה לערב יום העצמאות.

אני כל שנה חוטפת מזה סיבוב.

כן, כולם כל כך כואבים אבל בערב הם כבר עושים על האש (שרק לפני שבוע לעל האש הייתה קונוטציה כל כך שלילית) ושותים והולכים למסיבה וחוגגים.. איפה היגון הנוראי ואיך במרווח של כמה דקות הוא נעלם עכשיו!?!

אני פשוט לא מצליחה לקבל את זה.. כבר שנים אני תוהה..

איך אפשר להיות כואבים באמת ואחר כך לצאת ולהנות כאילו לא חשבנו ביומיים האחרונים על כל הילדים שלנצח ישארו ילדים.

חבר שלי כועס עליי כי אני לא מצטרפת אליו ולחברים שלו.. כן, יש לי חבר, כבר 7 חודשים, והוא מקסים ומהמם ודביל בדיוק במידה הנכונה.. ואני מנסה לרצות אותו ואני מנסה להיות תמיד בסדר ולא לקלקל.

אז הוא יצא עם חברים שלו לעיר בה אני גרה, התקשר לראות אם אני באה ואמרתי לו שלא. אני אתחרט על זה מחר כשאצטרך להתחנן שיסלח לי ושיעביר את זה הלאה.

אבל ככה אני, קשה לי להמשיך כאילו כלום כשבעצם אני כואבת מבפנים באמת.

כל היום אני שומעת את הצפירה בראש שלי..

כל היום הזה אני פחות כואבת את כאב החיילים עצמם, אני יותר כואבת את כאב המשפחות.

הם מתו וכל יום מחדש המשפחות והמכרים חיים את זה. במיוחד היום.

חושבים על מה היה אם, מנסים לנחש מה הם היו הולכים ללמוד, בטח כבר היו אנשים עשירים כי היה להם חוש כזה, תמיד ידעו להסתדר.

אולי כבר היו מתחתנים, כמה ילדים יכלו להיות להם עד היום, כל הדברים שרצו לעשות ולא זכו להם.

ההגדרה שלהם "חללי צה''ל" היא כל כך מדוייקת. 

כשאני חושבת עליהם ועל המשפחות שלהם אני מרגישה את זה, את החלל הענק הזה שנפער לי בחזה ומקשה עליי לנשום.

חלל שאצל כולם באורח פלא פשוט נעלם כשיורד הערב ומתחילים הזיקוקים וההופעות החינמיות. 

ואני, אני לא יכולה להתנער מזה כל כך מהר.. 

לא מכירה מקרוב ומקווה שלעולם לא אכיר, 

ועדיין.... כואבת כאב בלתי נתפס רק מהמחשבה על המרגש של אלו שהכירו ואיבדו.

אנחנו מתנחמים באמרה של "במותם ציוו לנו חיים" ויוצאים לחגוג..

ולי מרגיש לי שהחגיגות האלו הן על הלב של המשפחות.

חסרים ימים להנות בהם? למה זה צריך להיות כל כך צמוד? היום הזה מאבד מהערך שלו ככה.

בצעירותי בתיכון היו כאלה שלא באו לטקס כי הם היו צריכים להספיק לעשות סידורים לחגיגות של הערב.

צריך לקנות אלכוהול ובשר וחנויות נסגרות מוקדם.

ובמותם ציוו לנו חיים,

והחיים כנראה זה לחגוג, להשתכר ולאכול בשר מת ושרוף.

הייתי רוצה להגיד ש'אני לא שופטת וכל אחד מתמודד וחי בדרכו שלו'

אבל אני כן שופטת, מאוד שופטת אפילו.

הלוואי והיום הזה לא היה כל כך שמח. הלוואי והיו מפרידים את הימים האלה למען הכבוד של אותן משפחות שאיבדו. 

ולמעני, שלא יכולה לחגוג את היום הזה וגם בכלל לא רוצה, אולי אני המוזרה שלא מרגישה מאושרת,

ולא רואה שום סיבה לחגוג יומהולדת למדינה בסמיכות הזאת למרות שעל דמם היא מושתתת ושבמותם באמת ציוו לנו מדינה וחיים.

אז אני מציינת את יום העצמאות בדרכי שלי..בדרך שבעיני היא מכבדת את המדינה, החללים והמשפחות.

שמתי דגל באוטו.

אז אחרי שלושה שבועות בדיוק שלא דיברנו המושבניק שבר שתיקה.

הוא שלח לי הודעה וכמובן שהלב שלי שעדיין לא הספיק לשכוח אותו החסיר פעימה.

איכשהו אמרתי לו הכל.

שהתנתקתי כי היה לי קשה ככה. היה לי קשה להשלים עם זה שיותר מיזיזים לא נהיה.

הוא חזר על המנטרה שזה לא אישי אליי, הוא פשוט לא מסוגל להיות בקשר ואין לו אחרות.

זה כבר פשוט לא משנה לי.. זה כואב לי כל כך כי אני יודעת שאנחנו מפספסים פה משהו טוב.

אני יודעת שהקשר והחיבור בינינו היה נדיר. יצאתי עם המון בחורים. הרבה יותר טובים ומוצלחים ובוגרים ממנו.

ולא רציתי אף אחד כמו שרציתי אותו. אף אחד לא עניין אותי כמו שהוא עניין אותי.

אבל עם כמה שהוא עשה לי טוב, ככה גם היה לי רע.

זה למה עוד יותר נהנתי. מזוכיסטית. צריכה את מנת הסבל וההרס העצמי שלי.

צריכה שיכאב לי. פיזית ונפשית.

אז הנה. היום כאב לי מספיק לחודשים הקרובים.

גמרתי את זה סופית.

שפכתי בפניו הכל, הוא נשאר אטום, לא מאשימה אותו, אי אפשר להכריח בנאדם לרצות..

רציתי לשמוע דברים אחרים, הוא מאוד נזהר בכל משפט, שלרגע לא אטעה לחשוב שיש כאן סיכויי למשהו מעבר..

הוא כן רוצה שנחזור להיפגש. לא מפתיע.

אבל מי ירצה לקנות פרה אם היא נותנת לו חלב בחינם? 

זה הקטע, הוא לא יודע כמה זה חריג אצלי אז הוא לא יודע להעריך את זה.

סיפרתי לו שאפילו לגעת בעצמי הפסקתי. הפסקתי כי תמיד הייתי חושבת עליו וזה היה מבאס לי את החיים.

עכשיו התחלתי לחשוב על הבוס שלי וזה סתם מפחיד אותי אז הפסקתי.

הוא אמר שהוא מרשה לי לחשוב עליו כי גם הוא חושב עליי כשהוא נוגע בעצמו..

וזה היה המשפט הכי מרגש שהוא אמר לי כל השיחה.

הוא גם אמר שהוא נהנה ממש לרדת לי ושזה הזויי ושהוא רוצה לעשות את זה שוב. תודה באמת.

אמרתי לו שבחורות נהנות מזה ושיהיה לו בהצלחה אבל איתי זה לא יקרה יותר.

הוא פשוט אמר אוקי.

ככה. 

אבל אני רגילה שהוא עושה את זה. מקבל כאפה ונעלם עד שאני נרגעת ואז חוזר ואומר שהוא "לא ידע מה להגיד".

הפעם, זה פשוט גמור מבחינתי, וזה קורע אותי אבל הגיע הזמן באמת להתקדם..

ולהתקדם לא אומר לעבור למישהו אחר .. להתקדם זה פשוט לסגור את זה ולהמשיך את החיים שלי עם ראש מורם.

כי אני לא צריכה אותו או כל בולבול אחר בעולם כדי לדעת שאני שווה יותר מזה.

ושיש לי הרבה יותר לתת.

ויבוא מישהו שזה גם יגיע לו.

הבוס שלי רוצה להכיר לי חבר שלו. הוא אומר שהוא חולה נפש כמוני ושהוא "יעשה לך גוד טיים וירגיע אותך".

לא מתאים לי החברים האליטיסטים האלה שלו. 

אמרתי לו שבחיים אני לא אסתדר עם חברים שלו.

"נו אבל זה כמו שתצאי איתי! אני ואת לא היינו מסתדרים לדעתך?"

"נראה לך?!?! בחיים לא! חוץ מזה אני רק 6.9"

"כן, אבל 6.9 זה הרבה מעל הממוצע. עם 6.9 אתה לא מתפדח לשבת בבר"

ואז הברמן הוסיף "כן.. בבר שכונתי לא משהו מפואר. 7 זאת כבר בחורה לחתונה!"

כן. אני עובדת במקום בו הבוס שלי מרגיש בנוח לחלק ציונים לעובדות שלו.

ועוד איכשהו בסטנדרטים שלו, כשבר רפאלי בכבודה ובעצמה  לא הגיעה ל-10 אני מקבלת את זה כמחמאה.

בחורה הזוייה שכמוני. אין לי הערכה עצמית בשיט.

מתכוונת להתרכז בעצמי ובחיים שלי בזמן הקרוב.

שבוע שקט שיהיה .

לא היום, כבר כמעט שבוע..

וכמו כל שנה, לא מרגישה שינויי כלשהו, לא חוגגת בצורה משמעותית ולא מתלהבת או מתרגשת כלל.

פשוט, עוד שנה ששרדתי את העולם והעולם שורד אותי.

ניסיתי לסכם לעצמי את השנה האחרונה, מה השגתי ומה עדיין לא, איפה התקדמתי ואולי איפה דווקא חזרתי אחורה..

ובכן,

מאז גיל 20 נפרדתי מהאקס שלי,

היינו באון אנד אוף ובכיתי עליו איזה שלושה חודשים,

השתחררתי מהצבא,

התקבלתי לסוכנות היהודית,

ביטלתי את הנסיעה לסוכנות היהודית,

התחלתי לעבוד במסעדה שאני עובדת בה עד היום,

התחלתי טיפול פסיכולוגי, תזונתי ופסיכיאטרי,

למדתי להסתדר קצת עם ההורים ועכשיו יש לרוב יש שקט ושלום בית,

התחלתי תזונה טבעונית לחלוטין,

הפסקתי להקיא- חזרתי להקיא וחוזר חלילה,

הכרתי בחורים, יצאתי עם בחורים,

(סך הכל מספר הבחורים שהגיעו אליי לוואטס אפ והציעו לי לצאת וכאלה שבפועל יצאתי איתם הגיע ל27 וזה לא כולל אתכם השובבים שמציעים לי להיפגש במייל או פייסבוק או הצעות שבעל פה..),

הייתי ב4 קשרים קצרים כולל המושבניק שנמשך עדיין,

עשיתי פסיכומטרי,

חזרתי לאכול דגים,

התאכזבתי מהפסיכומטרי,

ניסיתי ללמוד לעוד פסיכומטרי לבד,

הבנתי שזה לא יצליח ונרשמתי לעוד קורס,

החלפתי פסיכולוגית וכבר שני טיפולים רצופים אני גורמת לה לבכות,

לא יודעת מה היה גורם לי להיות יותר מרוצה מהשנה שעברתי,

אולי אם הייתי חוסכת יותר? אולי אם הייתי אוהבת יותר? נאהבת יותר? בריאה יותר? מצליחה יותר?

לא.. וזה מה שדפוק בראש שלי.

מבחינתי הייתה לי שנה טובה אם הייתי מרזה. כן.. על 6 קילוים תקום ותיפול שמחת חיי, תחושת ההישגיות, הערך העצמי וההצלחה שלי.

אז ההורים פרגנו לי ברכב שהגיע סוף סוף היום ואני פרגנתי לעצמי בלפטופ חדש עקב קריסת הלפטופ הקודם והאהוב שלי..

נזק של 3500 שזה ממש לא אידיאלי לנוכח העובדה שאני עובדת פעמיים בשבוע, 3-4 שעות..

המצב בעבודה שלי מאז פסח על הפנים.. הביאו מלא מלצרים חדשים בגלל שהמון מלצרים לא יכלו לעבוד ועכשיו יש יותר מידי מלצרים ומעט מידי משמרות..

אז השבוע עשיתי מעשה של בוגדת אמתית והלכתי לחפש עבודה אחרת. כן, בגלל הכסף.

אני מאוד אוהבת את כולם אבל אני צריכה את השינוי, צריכה את ההסתגלות מחדש, צריכה דרבון, צריכה תחושת התקדמות ושיפור..

אז אני מתחילה לעבוד בטפאס בר.. עושים שם ערמות של כסף..

הבעיה היחידה שלי עם המקום זה שכולן שם כוסיות והמשכורת שלך היא נגזרת של כמה את כוסית.

אני מקווה שה ידרבן אותי לפקוד יותר את החדר כושר בסך הכל.. אז אני מתחילה את ההתלמדות שבוע הבא וסגרתי עם הבוס שבתקופת הפסיכומטרי אני אעבוד בשעות קבועות בצהריים.

אז מה אני רוצה מגיל 21.. בסדר כרונולוגי:

להיכנס לכושר ולחטב את הגוף השמנוני והרופס הזה שלי.

לקרוע לפסיכומטרי את הצורה ולהצדיק את המחיר המופקע שאני משלמת ליואל גבע.

להיות שפיצית במקום עבודה החדש שלי ואהודה על כולם.

להיפטר לגמרי מהדפוסי חשיבה וההתנהגות הטיפשיים האלה של אנשים עם הפרעות אכילה..

להגיע ל100,000 בחשבון.

להתקבל ללימודים בב''ש.

למצוא ולקנות דירה בב''ש. (לא חיה בסרט, זאת השקעה טובה ואבא שמח להשקיע)

להיות בזוגיות. אבל אמיתית.

והלוואי שאספיק גם איזה חודש-חודשיים של בטן גב בתאילנד לפני אוק'15..

ויאללה, אוניברסיטה.. 

וזהו, לא בשמיים וריאלי ביותר..

בינתיים, הולכת לישון ומקווה שמחר אני כן איכשהו אמצא את עצמי בחדר כושר לשם שינויי...