במקום לבכות מתסכול אישי שלי- חיבקתי.

במקום לרטון- גיליתי סובלנות.

במקום להתנחם בזרועות אחר- ניחמתי.

הייתי שם בשביל מישהו בצורה הכי טובה ויעילה שיכולתי.

עודדתי עם ההומור והקלילות שלי אבל עדיין עם שיא הרגישות לעניין ועם טקט.

תמיד אני צריכה את החזק והמנחם, צריכה את זה שיגיד לי שהכל יהיה בסדר.

תמיד אני צריכה שיחזקו ויעודדו אותי.

ועכשיו זאת הייתי אני.

וזה מדהים.

לדעת שאני שם בשביל מישהו, מישהו מרגיש בנוח איתי ברגעים הכי אישיים ואינטימיים שלו.

מישהו שאכפת לי ממנו.. ואף פעם לא באמת אכפת לי מאנשים..

שנים שאני עסוקה רק בעצמי ובדפקות שלי.

ופתאום דפקה של מישהו אחר.

אני לא לבד כאן. לא הדפוקה היחידה.

זה כל כך מרענן!

ההרגשה הזאת, ההשתתפות הרגשית והפיזית במקום החלש הזה..

זה גורם לי לרצות לחבק, בעירום, את כל האנשים הדפוקים בעולם..

עם דפקות כמו שלי, כמו שלו, ועוד דפקות רבות ואחרות.

לעבור אחד אחד, לתת את הליטוף בגב, את הנשיקה בכתף,

להגיד לכולם שהכל עובר, ובעתיד נצחק על זה.

הכל קטן עלינו.

אני כל כך מסנוורת מכל שאר הדברים שמדהימים בו שאני בכלל לא נותנת לדבר כזה לשנות ולו בפסיק את איך שאני תופסת ממנו..

זאת לא אהבה.

זה אכפתיות. אכפתיות באמת באמת.

עד כדי כך אכפתיות שהוא אפילו לא רצה שאני ארד לו כי זה היה נראה לו מבזה.

עד כדי כך אכפתיות שירדתי לו בכל זאת כי כיף לי לעשות לו טוב.

יש לו ידיים גדולות וזרועות מאסיביות כמו שאני אוהבת, וזה מרגיש הכי טוב בעולם להעטף בהן.

והוא הבחור הכי מעניין שהכרתי. הוא כל כך אמיתי.

זה כיף.

כי אני גם ככה. הכי אמיתית שיש.. לטוב ולרע..

אבל זאת לא חכמה להיות פתוחה ולשתף כמעט בכל אספקט בחיי,

כל הסודות מתגמדים ליד סודות עצומים כמו הפרעת אכילה, טיפול פסיכולוגי ותרופות פסיכיאטריות.

אלו דברים שלא סיפרתי לשום בחור שהכרתי.

הוא היחידי שיודע על הטיפול הפסיכולוגי והכדורים.

אבל לא יודע למה..

בכל מקרה, היה לי משהו חשוב בראש אבל איבדתי את זה.

נו טוב.. הריכוז בתחת .

 לילה..

לא היום, כבר כמעט שבוע..

וכמו כל שנה, לא מרגישה שינויי כלשהו, לא חוגגת בצורה משמעותית ולא מתלהבת או מתרגשת כלל.

פשוט, עוד שנה ששרדתי את העולם והעולם שורד אותי.

ניסיתי לסכם לעצמי את השנה האחרונה, מה השגתי ומה עדיין לא, איפה התקדמתי ואולי איפה דווקא חזרתי אחורה..

ובכן,

מאז גיל 20 נפרדתי מהאקס שלי,

היינו באון אנד אוף ובכיתי עליו איזה שלושה חודשים,

השתחררתי מהצבא,

התקבלתי לסוכנות היהודית,

ביטלתי את הנסיעה לסוכנות היהודית,

התחלתי לעבוד במסעדה שאני עובדת בה עד היום,

התחלתי טיפול פסיכולוגי, תזונתי ופסיכיאטרי,

למדתי להסתדר קצת עם ההורים ועכשיו יש לרוב יש שקט ושלום בית,

התחלתי תזונה טבעונית לחלוטין,

הפסקתי להקיא- חזרתי להקיא וחוזר חלילה,

הכרתי בחורים, יצאתי עם בחורים,

(סך הכל מספר הבחורים שהגיעו אליי לוואטס אפ והציעו לי לצאת וכאלה שבפועל יצאתי איתם הגיע ל27 וזה לא כולל אתכם השובבים שמציעים לי להיפגש במייל או פייסבוק או הצעות שבעל פה..),

הייתי ב4 קשרים קצרים כולל המושבניק שנמשך עדיין,

עשיתי פסיכומטרי,

חזרתי לאכול דגים,

התאכזבתי מהפסיכומטרי,

ניסיתי ללמוד לעוד פסיכומטרי לבד,

הבנתי שזה לא יצליח ונרשמתי לעוד קורס,

החלפתי פסיכולוגית וכבר שני טיפולים רצופים אני גורמת לה לבכות,

לא יודעת מה היה גורם לי להיות יותר מרוצה מהשנה שעברתי,

אולי אם הייתי חוסכת יותר? אולי אם הייתי אוהבת יותר? נאהבת יותר? בריאה יותר? מצליחה יותר?

לא.. וזה מה שדפוק בראש שלי.

מבחינתי הייתה לי שנה טובה אם הייתי מרזה. כן.. על 6 קילוים תקום ותיפול שמחת חיי, תחושת ההישגיות, הערך העצמי וההצלחה שלי.

אז ההורים פרגנו לי ברכב שהגיע סוף סוף היום ואני פרגנתי לעצמי בלפטופ חדש עקב קריסת הלפטופ הקודם והאהוב שלי..

נזק של 3500 שזה ממש לא אידיאלי לנוכח העובדה שאני עובדת פעמיים בשבוע, 3-4 שעות..

המצב בעבודה שלי מאז פסח על הפנים.. הביאו מלא מלצרים חדשים בגלל שהמון מלצרים לא יכלו לעבוד ועכשיו יש יותר מידי מלצרים ומעט מידי משמרות..

אז השבוע עשיתי מעשה של בוגדת אמתית והלכתי לחפש עבודה אחרת. כן, בגלל הכסף.

אני מאוד אוהבת את כולם אבל אני צריכה את השינוי, צריכה את ההסתגלות מחדש, צריכה דרבון, צריכה תחושת התקדמות ושיפור..

אז אני מתחילה לעבוד בטפאס בר.. עושים שם ערמות של כסף..

הבעיה היחידה שלי עם המקום זה שכולן שם כוסיות והמשכורת שלך היא נגזרת של כמה את כוסית.

אני מקווה שה ידרבן אותי לפקוד יותר את החדר כושר בסך הכל.. אז אני מתחילה את ההתלמדות שבוע הבא וסגרתי עם הבוס שבתקופת הפסיכומטרי אני אעבוד בשעות קבועות בצהריים.

אז מה אני רוצה מגיל 21.. בסדר כרונולוגי:

להיכנס לכושר ולחטב את הגוף השמנוני והרופס הזה שלי.

לקרוע לפסיכומטרי את הצורה ולהצדיק את המחיר המופקע שאני משלמת ליואל גבע.

להיות שפיצית במקום עבודה החדש שלי ואהודה על כולם.

להיפטר לגמרי מהדפוסי חשיבה וההתנהגות הטיפשיים האלה של אנשים עם הפרעות אכילה..

להגיע ל100,000 בחשבון.

להתקבל ללימודים בב''ש.

למצוא ולקנות דירה בב''ש. (לא חיה בסרט, זאת השקעה טובה ואבא שמח להשקיע)

להיות בזוגיות. אבל אמיתית.

והלוואי שאספיק גם איזה חודש-חודשיים של בטן גב בתאילנד לפני אוק'15..

ויאללה, אוניברסיטה.. 

וזהו, לא בשמיים וריאלי ביותר..

בינתיים, הולכת לישון ומקווה שמחר אני כן איכשהו אמצא את עצמי בחדר כושר לשם שינויי...