בתום יום הלימודים, הלכתי עם הרמיוני חזרה לבתי הבנות. הלכנו בידיים שלובות וצחקנו מבדיחות מוגלגים, ואז שמענו שיחה של רון והארי.

רון אמר שהרמיוני מעצבנת, חכמולוגית ושאין פלא שאין לה חברים, אבל אני והרמיוני היינו מאחורה, ושמענו אותו. הרמיוני עזבה את ידי, וברחה משם.

רצתי אחריה. היא נכנסה לשירותי הבנות, שם חברות בנות סלית'רין צחקקו, ודיברו על דראקו מאלפוי. באוזן אחת הקשבתי לשיחה.

"הוא כזה חתיך!" אמרה אחת, בלונדינית, בקול צווח מתרגש.

"כן, זה כזה נכון" אמרה אחרת, בקול מתחנף, כנראה לבלונדה.

"דראקו הוא בדיוק החתיך שהגיע הזמן שיהיה לבית סלת'רין, ראיתן איזה מכוערים כולם?" אמרה אחת, עם שער חום אסוף צמה.

הן צחקקו, והמשיכו בשיחה, אבל אני כבר לא הקשבתי.

"הרמיוני" אמרתי בשקט. שמעתי בכי מכיוון התא הראשון מימין. דפקתי עליו. "שירן, לכי" אמרה. "אבל הטרול..." מלמלתי לעצמי.

"איזה טרול?" שאלה הרמיוני, בקול מבולבל. "לא חשוב!" קראתי, והלכתי משם, לארוחה.

ניגשתי אל רון והארי, ונעצתי ברון מבט נץ. "מה?" שאל. גלגלתי עיניים בזלזול מופגן, והתיישבתי בחברת כמה בנות, אלה שאיתי בחדר.

דיברנו, שלפתע אחד הפרופסורים, פרופסור קווירל, התפרץ לחדר וצרח- "יש טרול במרתף! יש טרול במרתף!" כולם הביטו בו, המומים. "רק רציתי שתדעו" אמר, והתעלף שניות אחדות אחרי זה. כולם נבהלו, עד שדאמבלדור הרגיע את כולם. כולם הלכו לבתיהם, עקב הוראה של דאמבלדור, אם כי חלק עשו זאת באי רצון. דראקו מאלפוי וחבריו, מן הסתם.

"הרמיוני" לחשתי לרון, בכעס. והוא מיהר אל הארי והם רצו להציל אותה. חייכתי בספקנות, והמשכתי לחדרי.

את ההמשך כולכם יודעים, כנראה.

לפני חודש התברר שאני קוסמת! יום אחד שחזרתי מבית הספר בו אני לומדת- מצאתי מכתב. לקחתי אותו, ובדקתי אם זה לאמא או לאבא, אבל זה היה לי .

פתחתי וקראתי מה כתוב שם-

"לשירן שלום,

אנו שמחים להודיע לך, שהתקבלת לביה"ס הוגוורטס לקוסמים ומכשפות בלבד!

ליום הראשון ללימודים עלייך להביא:

ספר הכשפים הבסיסי - רמה א',, תולדות הכישוף, תורת הקסם, מדריך שינוי צורה למתחילים, אלף עשבים ופטריות קסומים, מרקחות ושיקויי קסם, חיות הפלא ומרבצן, כוחות האופל: מדריך להגנה עצמית, קללות וקללות נגד. מותר להביא ינשוף או חתול או קרפדה. נא להביא מטה קסמים!

מקווים לראותך-

הנהלת הוגוורטס"

מהר מאוד זיהיתי את השם. הכוונה להוגוורטס. הרי ראיתי את סרטי הארי פוטר.

אבל שזה אמיתי? את זה לא ידעתי.

התקשרתי ישר לאמא שלי ושאלתי מה פרוש הדבר,

והיא אמרה שהיא ילידת מוגלגים- וקוסמת, וכך גם אבי.

"טוב, ביי" אמרתי במהרה, וניתקתי.

לפתע הופיע שק עם מטבעות זהב, בתוספת הדרכה איך להגיע לסמטת דאיגון, לקנות מה שאני צריכה.

לרחתי את השק, עקבתי אחרי ההוראות, והגעתי לסמטת דאיגון. מה שהיה לי מוזר, זה שהיא בכלל אמורה להיות באנגלייה. התברר לי שיש אחת גם בישראל, בשביל קוסמים ישראלים.

בנוסף, גיליתי שהוריי גילו שהם קוסמים מאוחר מדיי, ולכן לא למדו בהוגוורטס. את הכסף של עולם הקסמים השיגו בעזרת עבודה שם, שבעצם גם לימדה אותם כמה כשפים יעילים.

אחרי חודש הגיע אליי מכתב שאמר שעליי להגיע לשדה התעופה, ומשם כבר יהיה לי מדריך. הגעתי לשדה התעופה, ומחוץ לו ראיתי איש עם גלימה, שהחזיק שלט עם שמי. ניגשתי אליו, והוא הוביל אותי לטיסה שלי, שהביאה אותי להוגוורטס.

כאשר הגעתי, ראיתי המוני ילדים שמנסים להכנס. הצטרפתי אליהם, ושהצלחתי להכנס, הובלתי לאולם גדול, בו ישבו כל התלמידים החדשים. לא ידעתי למה, אבל אוטומתית חיפשתי את הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר. בעוד עיני עוברות על פני התלמידים, נתקלתי בפנים מוכרות, גם מהסרטים, דארקו מאלפוי.לבסוף מצאתי אותם וניגשתי אליהם. "שלום, אני שירן" אמרתי באנגלית- מן הסתם. "אני הרמיוני" אמרה הרמיוני. "אני רון" אמר רון, וגם הארי הציג את עצמו. "אני יודעת" חשבתי לעצמי.

כאשר חולקנו לבתים, שויכתי לגריפינדור. שמחתי להיות עם הארי, הרמיוני ורון, אבל פחדתי שנוכחותי תשנה את מה שעומד לקרות, ולכן ניגשתי לדמבלדור מייד שהייתה לי הזדמנות. "דאמבלדור, יש סרטים וספריןם שמספרים מה קורה כאן. הבאתי אותם, בשביל  להראות לך" הגשתי לו את הספרים ודיסקים עם הסרטים. "אני יודעת מה עומד לקרות" אמרתי, חלש יותר. "אני יודע" אמר, לוקח מיידיי את הספרים והדיסקים.

"עכשיו, לכי מהר והצטרפי לקבוצה שלך." אמר לי, בליווי תנועה מזרזת.

"קאפוט דרקוניס" אמר  אוליבר ווד, קפטן נבחרת הקווידיץ', וקפטן הביתן. את זה אני יודעת- בגלל הסרטים והספרים.

"התחלקו לחדרים. חדרי בנות מימין וחדרי הבנים משמאל" אמר. "הרמיוני!" קראתי לעברה. סימנתי לה לבוא, והיא ואני הלכנו לחדרים. אני והיא באותו חדר. פתחנו את המזוודות, כולנו, כל הבנות שבחדר. הוצאתי את הבגדים שלי, שהיו בגדי מוגליגים. הרי זה החוק- לא בזמן הלימודים חובה ללבוש בגדי מוגליגים. כל הבנות הביטו בהתפעלות, חוץ מהרמיוני. "מאיפה?" שאלנו כולן. "אני.. לא ידעתי שיש לי במשפחה דם קוסמים, עד לפני חודש..." מלמלתי.

"את ילדת מוגליגים?" שאלה אותי אחת מהן. "לא, אבל הוריי כן" עניתי. "וואוווו!" היא אמרה בהתפעלות עמוקה. חייכתי במאמץ. אחרי שגמרתי לסדר את בגדי, ולבשתי את בגדי הוגוורטס, ניגשתי להרמיוני. "ההורים שלך הם מוגליגים, נכון? בגלל זה לא התפעלת משפע הבגדים המוגליגיים שלי" אמרתי לה, והיא הנהנה. היא חייכה, והזמינה אותי לבוא איתה לשיעור. מה שקורה פה, אתם בטח יודעים.