The Parallel Dimension

בשבילך אני מלאך, בעלת שתי כנפיים גדולות רכות ולבנות.

האמת היא שכשאני מסתכלת במראה אני מרגישה כול כך מלוכלכת,

שאפילו כנף אחת קשה לי לראות.

וגםאם היא קיימת, היא לבטח מכוסה בבוץ שמעלים כול נוצה לבנה

עד שכול מה שנשאר ממני זה חור שחור.

אבל בשביל האהבה האמיתית הזו אני אתנקה במעיין שלך

לא רוצה לאכזב אותך, רוצה להיות מושלמת.כמו תמיד.

ולא המלוכלכת של מישהו אחר.

עדיף שנפסיד ביחד מאשר שננצח לחוד,נכון?

נמאס לי לאבד את עצמי בתוך החיים האלו

קל לי יותר פשוט להיות איתך.

תשאל את זה שלמעלה מה הוא חושב.

מי צודק בסוף היום ועד כמה שנינו רעים ומרושעים ואולי תראה ששנינו די טהורים.

ואולי לא.

נמאס לי לאבד את עצמי בשבילים של החיים כשקל ופשוט להיות לצידך

ובוא נתלוש את הכנפיים האלו כי למי באמת אכפת.

בוא נעזוב את כול זה מאחור וסתם נסתובב בתוך הבוץ בלי כמטרה.

נמצא איזה ערדליים מגומי וסתם נסתובב, נחפש חילזונות כמו שאז שהייתי קטנה.

כשעוד לא ידעתי מי ומה אני.

הייתי שרה לרחובות השוממים, קוטפת חלזונות ומגדלת אותם בתוך קופסאות פלסטיק ואז משחררת אותם לחופשי כשאמא הכריחה.

אבל עכשיו אין את מי שיכריח אותי, אני לעצמי. בערך.

מי יגיד לי מה קורה עם הכנפייים האלו, הם סתם מפריעות לי ללכת בגשם ולהתלכלך עוד יותר.

איפה האור שדיברת עליו, אני לא רואה את השלמות ההיא.

אין בי תמימות. אין בי עדינות. לא יודעת איפה היא הייתה נעלמה או אולי נכנסתי לעולם הזה בלעדיה.

המצפון שלי לא הורג אותי, הוא סתם לא נותן לי לישון בלי להתבונן על עצמי בשלוליות ולראות את הכיעור.

אבל אולי זה סתם הכנפיים מסתירות לי את הפנים והגשם מטשטש את הראות.

די. אין כנפיים. אין שלמות. אין טוהרה.

יש חוסר שליטה על כול המחשבות שלי ואסור לתת להן להתפרץ.

הכול מתחיל עם הרגש.

הרוח משחקת בשער ומעיפה אותנו למחוזות רחוקים

בלב שומם ודואב מכאב שכבר עבר מזמן.

אותו הסרט מתנגן שוב ושוב עד שהסליל נשרף,

ואני שטה.

הרחק הרחק הרוח מעיפה אותנו

בזמן שהזמן משחק לי עם המחשבות, מבלבל אותן ומתבולל בהן.

המחשבות כמו שורות על גבי שורות רשומות בקפידה בין דפים ישנים

מתחילות לדהות לתוך בליל לא מובן, כמו כתם על נייר.

ואני שוב עפה, שטה, זורמת,

למשורות אחרים, מקומות רחוקים.

הרוח מביאה אותי אל האור שכבר הפסיק לצרוב לי בעיניים.

הוא ממיס ממני את כול השכבות שבהן טעפתי את עצמי עם הזמן, לאט לאט.

זמן.

הזמן המרושע שרץ ורץ ואץ ולא מפסיק

ובמרתון של החיים אנחנו תמיד מגיעים אחרונים כמו שתמיד אמרת,

כשאמרת שאנחנו תמיד מפסידים לאבא זמן ואמא טבע לא עוזרת.

אז אני מסירה את השכבות ונותנת את כול כולי לשמים ולאור,

שיצילו אותי מן המרוץ.

כי מה אם אני לא רוצה לרוץ? מה אם אני רוצה ללכת לאט לאט

בזמן שהשמש שוטפת אותי ברגש והרוח מובילה אותי קדימה.

כי אני רק צליל. צליל כמו נוצה דקה ויפה ששטה על פני המים, שמתנועעת ברוח.

אני רק צליל שמתנגן ללא הפסקה בתוך סליל בליל המחשבות שלך.

אני התמונה שמרגשת וממיסה לך את הלב כול פעם שאתה עוצם את העיניים

ואתה דומע לשניה ומוחק אותה מהר לפני שמישהו אפילו שם לב.