הכול מתחיל עם הרגש.
הרוח משחקת בשער ומעיפה אותנו למחוזות רחוקים
בלב שומם ודואב מכאב שכבר עבר מזמן.
אותו הסרט מתנגן שוב ושוב עד שהסליל נשרף,
ואני שטה.
הרחק הרחק הרוח מעיפה אותנו
בזמן שהזמן משחק לי עם המחשבות, מבלבל אותן ומתבולל בהן.
המחשבות כמו שורות על גבי שורות רשומות בקפידה בין דפים ישנים
מתחילות לדהות לתוך בליל לא מובן, כמו כתם על נייר.
ואני שוב עפה, שטה, זורמת,
למשורות אחרים, מקומות רחוקים.
הרוח מביאה אותי אל האור שכבר הפסיק לצרוב לי בעיניים.
הוא ממיס ממני את כול השכבות שבהן טעפתי את עצמי עם הזמן, לאט לאט.
זמן.
הזמן המרושע שרץ ורץ ואץ ולא מפסיק
ובמרתון של החיים אנחנו תמיד מגיעים אחרונים כמו שתמיד אמרת,
כשאמרת שאנחנו תמיד מפסידים לאבא זמן ואמא טבע לא עוזרת.
אז אני מסירה את השכבות ונותנת את כול כולי לשמים ולאור,
שיצילו אותי מן המרוץ.
כי מה אם אני לא רוצה לרוץ? מה אם אני רוצה ללכת לאט לאט
בזמן שהשמש שוטפת אותי ברגש והרוח מובילה אותי קדימה.
כי אני רק צליל. צליל כמו נוצה דקה ויפה ששטה על פני המים, שמתנועעת ברוח.
אני רק צליל שמתנגן ללא הפסקה בתוך סליל בליל המחשבות שלך.
אני התמונה שמרגשת וממיסה לך את הלב כול פעם שאתה עוצם את העיניים
ואתה דומע לשניה ומוחק אותה מהר לפני שמישהו אפילו שם לב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TheHuntress
