בתקופה הקרובה לבריאת העולם והאדם נדרשנו לבחור מילה. אמנם זה היה אולי כמה שנים אחרי חטא התפוח ואיבוד התמימות, אבל ההתקדמות בסולם האבולוציוני באה בהדרגה ובהתחלה יכולנו לבחור רק מילה, מילה אחת יחידה שתייצג אותנו ושבה נוכל להשתמש.
ואני בחרתי במילה אהבה מבלי לדעת כמה היא יכולה להכיל במשפט. בחרתי במילה שרדפה ועטפה אותי כל יום וכל לילה, המילה שמנעה ממני שינה. לפעמים כי הייתה שם ולפעמים כי נעלמה, אבל בנוכחותה ובחסרונה השינה נעלמה.
עברו כמה שנים עד שהבנתי כי עשיתי בחירה מוטעית וכי המילה אהבה היא כלל אינה מילה, אלא מחוייבות. מחוייבות שעוד לא רציתי למלא- רציתי לחיות את החיים וכשבחרתי במילה הזאת לא שקלתי בכלל את המשקולות שהיא מביאה איתה.
כמה עשורים עברו ומאחר והתקדמנו במעלה האבולוציה קיבלנו צ׳ופר חדש. השתדרגות ממילה אחת- למשפט שלם. נתנו לנו יום אחד בלבד לבחור את המשפט שאיתו ניאלץ להעביר את העשורים הבאים והתנאי היחיד לבחירת המשפט היה שעליו להכיל את המילה שנבחרה לפניו.
את כל אותו היום בזבזתי חסרת שינה במיטה שלי מתלבטת וחושבת איך אני מסירה מעליי את המשקולות של המילה הזאת שהפכה להיות כל מה שסלדתי ממנו עד שהבנתי שכדי להשתחרר מהכבילה שלה עליי פשוט לבטל אותה. ולכן המשפט שבחרתי היה ״האהבה איננה״.
למרבה האירוניה, המשפט שהיה אמור לשחרר אותי מהלפיתה החזקה מדי לקרקע עשה יותר גרוע משקיוויתי וגרם לי להיות תלושה באוויר. בלי שום אחיזה והיגיון ובלי שום אדמה מתחת לרגליים. רק מרחפת לאן שהרוח נושבת בלי שום יכולת להיתפס ולקשור את עצמי לקרקע יציבה..
את העשורים הבאים ביליתי בריחוף מוחלט שמלבד בחילות וסחרחורת לא הועיל לי בשום דבר עד שהגיע השלב האחרון בעלייה בסולם האבולוציוני שבו זכות הבחירה נלקחה מאיתנו ובמקום משפט או מילה נגזרה עלינו שתיקה. שתיקה שטמנה בחובה סוד אחד קטן שאיש לא טרח לגלות- שאת הטעויות שלא נעשה דרך המילים נעשה דרך העיניים. ומאז ועד עכשיו הדרך היחידה להבחין מי הוא בעל ניסיון בעולם הזה הוא בלהפריד בין הנאיביים שנועצים עיניהם קדימה ומסתכלים על מה שמסביב, לבין הוותיקים שמשפילים עיניהם למטה וזוכרים מה שהיה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
