נכנסת לחדר חשוך שכל מה שיש בו זה כיסא עץ ישן, חבל, חתיכת בד, סרט הדבקה ומנורה חצי שבורה תלויה מתנדנדת מהתקרה..
אני מתיישבת על הכיסא עם הפנים קדימה וקושרת לעצמי את העיניים ואז אתה נכנס.
אני יודעת שזה אתה כי יש משהו מסגיר בצעדים שלך,
מין ספקנות כזאת אבל לא ספקנות רגילה, ספקנות החלטית.
אתה קושר לי את הידיים, ואוטם לי את הפה בשביל שאני לא אוכל להתחמק לא במילים ולא במעשים.
אני לא רואה כלום אבל מרגישה שאתה מסתכל עליי וזזה קצת באי נוחות בכיסא. אחרי שלוש שעות של שקט אתה מוריד את סרט ההדבקה מהפה שלי ושואל מה יש לי להגיד וכל מה שאני מבקשת זה מים..
אתה מושיט אותם לכיווני ואני צוחקת..אתה פשוט עדיין לא מבין.
״המים לא בשבילי..״
אתה מסתכל עליי מבולבל, ואני יכולה להרגיש איך המבטים שלך עוברים דרכי למרות הכיסוי על העיניים.
אתה מבקש ממני ללמד אותך מה אני רוצה.
שמעתי פעם סיפור על איזה סנסיי מיפן שאומר שכל עוד הכוס שלך מלאה אתה לא יכול ללמוד עד שתרוקן אותה..והכוס שלך כל כך מלאה, מלאה בעצמך. נוטפת אותך, מותירה שלוליות אחריה בכל מקום שהיא נמצאת בו.
אני אומרת לך לרוקן את הכוס וכשאתה מתעסק בלהבין משמעויות פילוסופיות אני כבר מצליחה להוריד את החבל מהידיים ולדפוק לך את הכיסא בראש.
עכשיו אתה שוכב על הרצפה מעל שלולית מים שמלאה בעצמך.. כשתתעורר, אל תשכח להעביר סמרטוט לפני שאתה יוצא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
