Dust in the wind

בתקופה הקרובה לבריאת העולם והאדם נדרשנו לבחור מילה. אמנם זה היה אולי כמה שנים אחרי חטא התפוח ואיבוד התמימות, אבל ההתקדמות בסולם האבולוציוני באה בהדרגה ובהתחלה יכולנו לבחור רק מילה, מילה אחת יחידה שתייצג אותנו ושבה נוכל להשתמש.

ואני בחרתי במילה אהבה מבלי לדעת כמה היא יכולה להכיל במשפט. בחרתי במילה שרדפה ועטפה אותי כל יום וכל לילה, המילה שמנעה ממני שינה. לפעמים כי הייתה שם ולפעמים כי נעלמה, אבל בנוכחותה ובחסרונה השינה נעלמה.

עברו כמה שנים עד שהבנתי כי עשיתי בחירה מוטעית וכי המילה אהבה היא כלל אינה מילה, אלא מחוייבות. מחוייבות שעוד לא רציתי למלא- רציתי לחיות את החיים וכשבחרתי במילה הזאת לא שקלתי בכלל את המשקולות שהיא מביאה איתה.

כמה עשורים עברו ומאחר והתקדמנו במעלה האבולוציה קיבלנו צ׳ופר חדש. השתדרגות ממילה אחת- למשפט שלם. נתנו לנו יום אחד בלבד לבחור את המשפט שאיתו ניאלץ להעביר את העשורים הבאים והתנאי היחיד לבחירת המשפט היה שעליו להכיל את המילה שנבחרה לפניו. 

את כל אותו היום בזבזתי חסרת שינה במיטה שלי מתלבטת וחושבת איך אני מסירה מעליי את המשקולות של המילה הזאת שהפכה להיות כל מה שסלדתי ממנו עד שהבנתי שכדי להשתחרר מהכבילה שלה עליי פשוט לבטל אותה. ולכן המשפט שבחרתי היה ״האהבה איננה״.

למרבה האירוניה, המשפט שהיה אמור לשחרר אותי מהלפיתה החזקה מדי לקרקע עשה יותר גרוע משקיוויתי וגרם לי להיות תלושה באוויר. בלי שום אחיזה והיגיון ובלי שום אדמה מתחת לרגליים. רק מרחפת לאן שהרוח נושבת בלי שום יכולת להיתפס ולקשור את עצמי לקרקע יציבה..

את העשורים הבאים ביליתי בריחוף מוחלט שמלבד בחילות וסחרחורת לא הועיל לי בשום דבר עד שהגיע השלב האחרון בעלייה בסולם האבולוציוני שבו זכות הבחירה נלקחה מאיתנו ובמקום משפט או מילה נגזרה עלינו שתיקה. שתיקה שטמנה בחובה סוד אחד קטן שאיש לא טרח לגלות- שאת הטעויות שלא נעשה דרך המילים נעשה דרך העיניים. ומאז ועד עכשיו הדרך היחידה להבחין מי הוא בעל ניסיון בעולם הזה הוא בלהפריד בין הנאיביים שנועצים עיניהם קדימה ומסתכלים על מה שמסביב, לבין הוותיקים שמשפילים עיניהם למטה וזוכרים מה שהיה..

העקבות שלנו כבר הפכו לשורשים בתוך ההר הזה.

הולכות הלוך וחזור על אדמה שרק מחכה לבלוע אותנו ואת בשלך, הולכת עם הידיים באוויר מחפשת משהו להיאחז בו..

אם היו שואלים אותך פעם מה יש לך לחפש במזרח היית עונה שהניגוד בין האופי שלך לשאננות שם יעשו לך טוב, אבל בפועל חודשיים וחצי לתוך איזה כפר נידח עם שאריות ניחוח של אורז מהול בעשן של ג׳וינט הציפו בך איזה דמות אחרת שמתוך הפחד להיות לא בשליטה עצמית השתלטה עלייך ושינתה אותך לגמרי..

מן תערובת של אדישות וזריקת זין ברמות שלא הכירו בך ומן שקיפות של חוסר בטחון עצמי שהפך למרדף אחרי המצאה של מישהי חדשה שהיא לא באמת את, היא גם לא אני אבל יש בה משהו משתינו וגם שום דבר מאף אחת מאיתנו.

אני מהדקת אליי את הרצועות של התרמיל ומוודאת שהכל במקום ואת בינתיים ממשיכה ללכת הלוך וחזור על אותן עקבות תוך כדי שאת זורקת מעלייך כל דבר שמושך אותך למטה.. אם זה תיק, בגדים או כסף- הכל עף ממך ונעלם במורד ההר משאיר אותי אובדת עצות..

אם הייתי חושבת שלדבר איתך יועיל במשהו הייתי מעמידה אותך במקום ממזמן, אבל אני מכירה אותך כמעט כמו שאני מכירה את עצמי ודיבורים לא יעזרו פה.

את צריכה לאבד את עצמך בשביל לרצות למצוא אותך מחדש ואני פשוט לא אינדיקציה בכל החיפוש הזה.. 

אחרי חמישים סשנים מפרכים של הליכה באותו מסלול אני שמה לב שאת כבר מתחילה להתעייף ומנצלת את חוסר הערנות שלך בשביל לטשטש את העקבות. אולי אם תאבדי את הדרך תצליחי למצוא אחת חדשה שתחזיר אותך למסלול. אבל אני נואשת לגלות שלמרות שסימני הרגליים כבר לא מקובעים על האדמה מול העיניים שלך, הם חרוטים טוב ועמוק במוח שלך ובגלל זה את ממשיכה ללכת באותו מסלול וכנראה שתמשיכי גם עוד זמן רב ומה שאני נאלצת לעשות בשביל להמשיך בחיים זה פשוט להשאיר אותך שם וללכת.

אני קמה, מביטה בך מבט אחרון שיזכיר לי תמיד מה היית ומה נהיה ממך ומתחילה לרדת דרך שביל חדש במורד ההר שעוד לא סומנו בו עקבות בתקווה שזה השביל שאולי יחזיר אותי הביתה..מקווה שתמצאי מה שאיבדת או שתאבדי את עצמך בשביל שכבר לא יהיה לך אכפת, נתראה כשתמצאי מה להיאחז בו. 

אתמול כשהייתי בדרך חזרה הביתה עברתי כרגיל דרך הגן שעשועים הישן שמול הבניין שלי ותוך כדי ההליכה שמתי לב שמונח ארגז קרוע כזה מתחת לאחת הנדנדות. 

התקרבתי לארגז ובתוכו, מפוחד עם עיניים ענקיות שכב לו חתול קטן קצת פצוע, הסתכל עליי במבט כובש וכאילו קרא לי לקחת אותו הביתה. 

אחרי כמה התלבטויות החלטתי שלא מתאים לי להכניס אליי ככה חתול הביתה, ועוד חתול שאני לא מכירה?

אני בכלל בנאדם של כלבים! לא מאמינה שאפשר לסמוך על חתולים אבל משהו במבט שלו..משהו בעיניים קנה אותי.

עוד באותו לילה חזרתי לגן השעשועים והבאתי את החתול הקטן אליי הביתה. 

בימים הראשונים ראיתי שהוא עוד קצת מפחד ולא מכיר את המקום, נזהר בכל צעד, מתאמץ לקנות את האהבה שלי בליקוקים קטנים והתלטפויות ובסוף באמת התאהבתי.

החתול הקטן מילא לי איזה חור קטן בלב שלא ידעתי שהיה שם בכלל..

ואז אחרי כמה חודשים התחילו לצוץ הבעיות..כל פעם שהייתי עוברת מולו הייתי זוכה לשלל שריטות ונשיכות מוסוות במתיקות של משחק.

אבל מה שהפתיע אותי שבכל יום מחדש הוא ידע לשרוט ולהכאיב בדיוק במקום שבו הכאיב יום לפני זה, דואג להשאיר סימנים שכנראה כבר לא ייעלמו. ניסיתי להסביר לו שלא ככה זה עובד, ניסיתי במילים, ביללות, אפילו בנביחות! אבל כלום לא עזר. החתול היה בשלו. העיניים המתוקות והגדולות הפכו לשטניות ובלילות כבר לא הייתי ישנה מהפחד שינסה להרוג אותי..

החודשים הפכו לשנים, והשריטות הפכו לצלקות ומיום ליום כבר חשבתי שזה לא ייגמר.

החתול הפצוע שהכנסתי אליי הביתה לא ינוח ולא יירגע עד שלא יפצע גם אותי וכמה שיותר קשה. 

לילה אחד, בלי שום התראה מוקדמת, בזמן ששכבתי ערה במיטה וחיטאתי את הפצעים שמעתי טריקה חזקה ועוד כמה יללות מכיוון הכניסה. קצת מפוחדת ניגשתי לאט לאט לכיוון הדלת מחכה שיקפוץ עליי מאיזושהי פינה וכשהגעתי אל הכניסה נדהמתי לגלות שהוא עזב, השאיר מאחוריו כמה רהיטים הפוכים ושאריות פרווה ונעלם כאילו מעולם לא היה גר בבית הזה.

ואני שגיליתי שהוא סוף סוף עזב נשמתי לרווחה וחזרתי לחדר לא לפני שעברתי לשטוף את הפנים בכיור בחדר האמבטיה. שטפתי את הפנים ושפשפתי טוב ממני את כל הלכלוך ופתאום גיליתי משהו שלא הצלחתי לראות כל הזמן שהוא היה פה, כל הזמן הזה שפחדתי לראות מה נהיה ממני.

הסתכלתי בהלם במראה וגיליתי שנהפכתי בעצמי לגור חתולים מסכן ופצוע. כזה עם עיניים גדולות ומתוקות ויללה אומללה של חוסר אונים. החתול השיג את שלו, פצע אותי בכל דרך אפשרית עד שהפך אותי לאחת בדיוק כמוהו והלך. ועכשיו לא נותרה לי ברירה אלא לחכות בארגז הקרוע מתחת לנדנדה עד שיגיע הפראייר שיהיה מוכן להכניס אותי אליו הביתה עד שאשרוט לו את הנשמה.