מדהים אותי כל פעם מחדש איך אפשר לאהוב בן אדם עד כאב.

אני חולה כבר יומיים שוכבת במיטה ולא יכולה לזוז, מקיאה כל דבר שנכנס לי לפה ולא מסוגלת לעשן אפילו סיגריה שלמה.

אוח, אני מודעת לזה שאני לגמרי בכיינית אבל נמאס לי מזה שאתה עושה שבוע בבית ושבוע בבסיס ועוד יותר נמאס לי מזה שבשבוע הזה שאתה בבסיס הזמן עובר כ'כ לאט וכל יום הוא כמו נצח ואנחנו כל הזמן מדברים על זה שנעשה דברים בשבוע שתהיה בבית וניפגש כל יום ואז מגיע השבוע הזה ואני רואה אותך פעם אחת, במקרה הטוב פעמיים והשבוע טס והכל כ'כ מהיר.

בא לי להקיא את כל האיבריים הפנימיים שלי החוצה עד שאמות, לילה.

היגיוןVSרגש.

ככה זה עובד, הרגשות שלי איתך למרות כל הרע שאתה עושה לי וההגיון שלי אומר לי להיות איתו.

'זה לא יכול להמשיך ככה.'

אני יודעת שאתה צודק ואני כ'כ רוצה לסיים את זה כבר ולהמשיך הלאה אבל ברגע שאתה שולח לי הודעה או כשאני רואה אותך זה פשוט נעלם והרצון להיות איתך הוא גדול וחזק מתמיד. קשה לי איתך וקשה לי בלעדיך.

אתה אומר לי שאתה רוצה להיות איתי, אז למה כל פעם שאני רואה אותך כל מה שאני מקבלת ממך זה קור ואדישות וריחוק? מה אני אמורה להסיק מזה? שככה אתה רוצה להיות איתי?

אל תגיד לי דברים שאתה לא מתכוון אליהם ואם אתה כן מתכוון אליהם אז תעשה עם זה משהו כי בינתיים כל מה שאני מקבלת ממך זה רק דיסים.

והוא פה והוא לידי ובזמן שאני כותבת הוא מסתכל על המסך של הלפטופ שלו ולא מבין מילה ממה שכתוב כי הוא לא יודע עברית ואני בטוחה שאם הוא היה יודע מה כתוב פה הוא היה מבקש ממני ללכת לבית והוא שואל אותי אם יש לי טבק או סיגריות ואני קמה לתיק להביא לו את קופסת המלאברו לייט שלי והוא קם אחרי וכשאני מסתובבת חזרה הוא מולי והוא מסתכל עלי ואומר לי לעזוב הכל לכמה לשניות ורק לחייך אליו ואני עושה את זה ומשהו בי נרגע ואני כבר לא מרגישה עצבנית והחשק ללכת ולגלגל משהו רק כדי להרגיע את הראש נעלם כי הוא עושה את זה במקום.

.