אני שונאת אותך ואני שונאת את אמילי המפגרת הזאת, תמותו שניכם.

מתחשק לי לברוח ולשחרר הכל מעלי, לבכות. אבל הבכי משחרר ללילה אחד ואחר כך כלום.. בדיוק כמו סקס-חסר טעם.

קשה לי להתמודד עם המחשבה הזאת שאולי זה עוד מעט יגמר, אני מרגישה את זה קרב ובא בכל יום שעובר.

בכל יום שעובר מרגישה איך אנחנו מאבדים את זה, איך אתה זה שהולך לאיבוד ואתמול קצת הוכחת לי שבעצם אני לא טועה, הרי לפני זה הכל היה רק בגדר מחשבה שהייתי דואגת יפה מאוד להעיף אותה מהראש בכל דרך אפשרית כשהיא הייתה עולה למעלה ויושבת שם ולא עוזבת.

אני חייבת להפסיק עם זה, חייבת להפסיק להיות תלותית בכל דבר, חייבת להפסיק לסדר את המצבי רוח שלי לפי שלך, חייבת להפסיק לסדר את היום שלי על פי שלך. אני צריכה ללמוד לשים לפעמים בקשר שלנו גם את עצמי לפני כי אסור לי לוותר על עצמי.

תמיד הייתי עושה את זה, תמיד הייתי מוותרת על עצמי בשביל אנשים בתוך קשר כי כל עוד אני אוהבת בן אדם לא אכפת לי לתת לו לדרוך עלי ולהרוג אותי מבפנים כל עוד זה יעשה לו קצת טוב.. כי אני כזאת, אני רוצה שיהיה להם טוב, אז אם זה דורש לפגוע בי אז אני מסכימה עם זה ומשלימה עם זה והאמת שזה לא ככ קשה כי עם השנים זה כבר נהפך להרגל, הרגל מגונה שקשה לי להפסיק איתו.

אני פשוט ככ מפחדת לאבד אותך.. ככ מפחדת שלא יהיה לי דני יותר, מישהו לבכות לו ולהישען עליו, מישהו שיכתוב את המספר פלאפון שלי בנייד שלו תחת האות מ' כי מ' זה מרי וזה מושלמת, למרות שאני ככ לא אבל כשאני אומרת לך שלא אתה אומר לי שיש לך הגדרה אחרת למושלמות ואני עונה עליה יפה מאוד.

אם אני אאבד אותך לא יהיה לי למה לחכות לצפות כשאחזור מהבסיס, לא יהיו לי יותר פרפרים בבטן לפני כל פגישה איתך כאילו זו הפעם הראשונה, לאיזה הודעה אני אצפה בבוקר כשאני אקום ולפני שאני הולכת לישון?

אם אאבד אותך אני ארגיש שאני מאבדת את עצמי, כי אתה זה אני ואני זה אתה ואין משהו שאני יותר אוהבת מזה שאתה אומר לי שאתה אוהב אותי כי החיוך נשאר על הפנים שעות ולא יורד אחר כך בכל הזמן הזה שאנחנו ביחד כי זה מה שחשוב לי, אתה חשוב לי, יותר מידי אפילו נדמה לי.

לא רוצה שזה יתפוצץ לי וזה תמיד מתפוצץ לי לא משנה מה בגלל הנטייה הזו שלי לדפוק כל דבר טוב וחשוב שיש לי בחיים כי אני מפגרת.

'את חולת נפש.' אני לא חולת נפש, אני אוהבת.