זאת שיודעת יותר מידי

במהלך ארבעת הימים האחרונים בשבוע הזה הייתי מאוד חולה.

האמת זה נפל עלי מאמצע שום מקום.

במהלך ארבעה ימים הדם שלי היה מורעל באין ספור תרופות.

הרגשתי כל כך מטונפת בגלל החום שלא רצה לרדת, נאלצתי להזיע בגללו כל כך הרבה.

הייתי חלשה, אבל נרפאתי.

דרך אגב,

שמתי לב איך במהלך החיים החברים שלנו הולכים ומצתמצמים.

זוכרים איך בגן היינו חברים של כולם? 

וביסודי, כשהחשבנו את החברים שלנו בתור האנשים שאומרים לנו שלום, ולא רק את אלה שבאמת היינו מדברים איתם.

בחטיבה כבר נהיינו יותר סנובים נכון? נפרדנו מכל אלה שלא באמת דיברנו איתם, ושמרנו על קשר עם חבורה מסויימת,

ואז יש את השלב הזה לקראת התיכון שנפרדות דרכנו וכל אחד פונה לכיוון אחר והופ, צומחת לה חבורה חדשה אחרת.

ובתיכון אנחנו כבר מתחילים להכיר חברים שהם לא רק משכבת הגיל שלנו או מאיזור המגורים שלנו,

אנחנו מרחיבים את הגלגל,

אבל יודעים שעמוק בלבנו יש רק קבוצה מצומנת של אנשים שהם חברי אמת.

ואז יש את השלב בחיים שאתה מבין שבשביל שהיה לך טוב אתה חייב להתנער מהאנשים שעושים לך רע בחיים, ואתה נשאר בידיים רק עם עוד שלושה חברי אמת.

והאמת הכי עצובה,

זה שאתה יודע שמתוכם רק חבר אחד,

יישאר איתך לכל החיים.

ובמהלך החיים עצמם, 

בעתיד,

אין לך מושג במי תפגוש,

וכשתפגוש, לא תדע אם הוא אדם שחולף בחייך או שיידבוק בלבך.

אבל דע דבר אחד,

האנשים האלה לא מופיעים סתם בחיים שלך, יש סיבה.

אתה פשוט לא תגלה אותה מיד.