זאת שיודעת יותר מידי

תמיד אני מוצאת את עצמי כאן מחדש.

אחרי שנה וקצת, האצבעות שלי מתחילות להקליד כאילו מעולם לא הפסיקו, ואני חייבת להודות שהתגעגעתי לתחושת הכתיבה, אני אמנם לא מקלידה מהר וחלק כמו פעם אבל הזכרון של מיקום האותיות עדיין טרי אצלי.

מה אני יכולה לספר? הרי פעם אחרונה שכתבתי כאן הייתי פישרית קטנה בצהל, שהתגייסה לקורס מכים.

והיום אני כבר ממש לא הפישרית ההיא, שקיבלה אין ספור שעות ביציאה, ריתוק של 21, כמעט פסילת תפקיד על רפואי שעכשיו היא יכולה להגיד על עצמה שהיא מפקדת.

מפקדת חזקה, הרבה מעבר למפקדת, כבר קודמתי לסמלת, ואני נלחמת בתפקיד כמו שאני נלחמת תמיד על מה שאני אוהבת לעשות.

התמודדתי עם אין ספור סוגים מכלל רבדי האוכלוסייה בארץ, מהאיכות הגבוהה ביותר ועד לפרברים עם פערי התרבות.
אני יכולה להגיד שזה חישל אותי, גם פיזית אך בעיקר מנטלית.
מי יודע? אולי אני אפילו נשמעת בוגרת יותר.
אני עדיין הרגשנית חסרת הפרופרוציות שאוהבת שטויות של נערות בנות 16, רק עפ פחות זמן לכתיבה ולקריאה, או לציור.. כך שלפעמים אני שוכחת מי אני באמת כי המהות האמיתית של מה שאני אוהבת לעשות לא באה לידי ביטוי לרוב.
אני מגבשת לי דמות חזקה, יציבה, איתנה ובשורה תחתונה- דוגמא אישית, לחיילי, למשפחתי, אך בתוך תוכי אני יודעת שהדמות שייצרתי היא רק קליפה, שלא יראו עד כמה אני עדיין פגיעה.
אני מלאת חלומות עדיין.

מחכה לרגע שאשתחרר ואהיה עצמאית, לא כי אני לא אוהבת את התפקיד שלי או את מקום שאני נמצאת בו, אלא כי אני פשוט רוצה להיות עצמאית- מיציתי את המסגרת, די. אני רוצה להתחיל לעבוד בזכות עצמי, במה שמעניין אותי, להרוויח את הכסף שלי ביושר, לטוס לאיזה טיולון נחמד בדרום אמריקה, ואז ללמוד איזה תואר לקראת עבודת חלומותיי.
חיים בנאליים נכון?

אז לא.

המסגרת כן תהיה כמו חייהם של הרוב, אבל החוויה שאצבור תהיה עוצמתית עבורי כי אני יודעת שלעולם, אבל לעולם, לא אוכל לדמיין משהו לחיי העתידיים שיקרה בדיוק כפי שאני מדמיינת, כי היופי זה שאתה מגבש לעצמך תכניות והחיים פשוט הורסים לך אותן ובכך בונים תכנית חדשה.
אני עדיין רווקה, ברור לי שזה יימשך ככה עד שרגשית אני לא אאמין שאני יכולה,
כנראה באמת פשוט קשה לי לאהוב,

ויותר קשה לי זה לתת לעצמי להרגיש נאהבת...

אני אופטימית,

עדיין צוחקת בלי תקנה, עדיין אופטימית, עדיין אני.

לדעתי אני כנראה אחזור בקרוב לכתוב עוד פוסט, יום אחד, אולי עוד שעתיים אולי עוד חודשיים או שנתיים,

אבל אני אחזור, וזה יהיה פוסט יותר מפורט, עם יותר בשר ופרטים, כגרע אלו סתם תחושות וחוויות בלתי מוחשיות.
בסוף אני אחזור,
אני תמיד חוזרת למקלדת.