היום היה סתם יום שבת טיפוסי, ישבתי עם דניאלה לקפה אחרי שהבנו שאין שום סיכוי בעולם להגיע לים בזמן הקרוב מרוב הפקקים והעומס, חשבנו ככה קצת על החיים, על הקצונה שלה ועל המועדפת שאני מפנטזת לי בעוד כמה חודשים. היא מתלבטת אם לחתום עוד, מצחיק כי היא אפילו עוד לא נכנסה לקבע, ואם להגיד את האמת אני לא רוצה לחכות יותר מידי עד שהיא תסיים ורק אז לטוס לדרום אמריקה, כי קבענו שנטייל יחד. זה מה שכייף בה, היא ספונטנית וקשה לא להסתדר איתה. ואז פתאום דיברנו על זה, מה שאני תמיד חושבת לעצמי בלב ומסתבר היא גם פינתה לעצמה כמה דקות לפני כמה ימים כדי לחשוב את אותה המחשבה. למה אין לי אף אחד? אני הרי ממש סבבה, הולך לי עם אנשים- אני חברותית וקלילה, אני לא אחת כזאת שתגיד על עצמה שהיא יפה אבל טוב דניאלה כן אומרת, אני מצחיקה וזורמת (לא זורמת זורמת נו הבנתם.. כבר עברתי את תקופת יב התבגרתי מאז), אז מה לא בסדר בי? מה שאני כזאת בררנית? שאני כזאת פחדנית ומתחמקת שלא מסוגלת לפתח רגשות כי אני חושבת יותר מידי? אפילו הבחור האחרון שיצאתי איתו נפגע ממני, לדעתי אני פשוט מחפשת משהו "מושלם" וקשה לי להשלים שהמשהו הזה לא קיים. אני מחכה כי אני חסרת ביטחון כל כך שאני צריכה שהבחור האמיתי שלי יאהב את כל הפגמים שלי ויעלה מעל לסכר של ההערכה העצמית שלי. אני לא אחת כזאת שמחפשת להיפטר מהבתולים שלה כל כך מהר, אני לא חושבת שמהות הקשר בזוגיות אמיתית זה סקס, בגלל זה אני עוד לא יודעת מה זה כנראה.. חחח... אני פשוט רוצה רגש, "מה יש לאחרות שאין בי?" חשבנו לעצמינו, "איך זה שאני עדיין רווקה וכל החברות שלנו מסתדרות בחיים?" עזבו חבר, סתם מישהו תאורתית לפנטז עליו כעל "חבר" אבל אפילו זה אין לי. אלוהים פליז, קצה חוט, משהו, להרגיש לדמיין לחשוק בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נסיכת התחבולות