זאת שיודעת יותר מידי

אתמול חגגתי לחברה טובה שלי יום הולדת, אפשר להגיד שהרבה כסף נשפך באותו יום.

הלכנו לספא.

פעם ראשונה בחיי שאני מקבלת טיפול, שמישהו מעסה את הגוף שלי.

אני לא יכולה להתחיל לתאר בכלל את הארומה העשירה של השמנים, והתחושה הממכרת כשלחץ של שתי ידיים מתפרסות במורד הגוף ומועכות אותו במידה הנכונה לאורך כל הגוף.

לרגע הרגיש כאילו למעסה יש שמונה ידיים.

זה היה פינוק מדהים, מסתבר שהייתי תפוסה כולי ויצאתי משם משוחררת כל כך, לרוע מזלי נתפסתי היום שוב. איה.

לאמא היום יש יום הולדת.

קניתי לה מתנה מאוד יקרה של חברת איפור שהיא חולה עליה.

בואו נגיד שצבט לי קצת בלב מהסכום,

אבל ברגע שראיתי את המבט של אמא הבנתי שזה שווה את זה, הכל נמס ונהייתי מאושרת.

הבנתי, עוד פעם בחיים, כמה זה נהדר לתת מאשר לקבל. באמת ובתמים.

סוף העולם הגיע.

כן כן. כמו ששמעתם. או קראתם.

30 ומשהו שעות בלי חשמל שחצי מהם גם מנותקים המים! סיוט עברתי.

איזה סופה מחורבנת תקפה את היישוב שלי.

כאילו המקום הכי חור בעולם נתקף על ידי תופעת טבע ארורה שהרסה לי יומיים מהחיים, נאלצתי לחיות על שלושה אחוזי סוללה מסכנים שהתרוקנו והתמלאו ביומיים האחרונים כל כך הרבה.

איכסה גשם. טפו.

חצי מהפרגולות ביישוב עפו קיבינימט.

90 אחוז מהשמשות האחוריות של המכוניות פה התנפצו.

גני שעשועים נחרבו. ת.נ.צ.ב.ה.

אחחח איזה ימים, הרגשתי בהישרדות.

אמא התחילה לאגור מים למקרה ששוב המים יתנתקו פה ואני התקלחתי במי קרח כי די יש גבול עד כמה זמן אי אפשר לחפוף.

חצי מהזמן העברתי בעבודה מזל שזה פה ביישוב כי הייתי חסרת כל תקשורת כי הרשת של הפלפאון שלי נפלה וגם ככה לא הייתה לי סוללה.

סעמק היה כל כך משעמם.

99 אחוז מהזמן שיחקתי טאקי וארץ עיר.

סהכ כhפרתי על כל הימים שבהם לא שמרתי בכיפור.

הא לך אלוהים. אני כן מסוגלת לחיות ללא חשמל.

סוגשל.

חיי מלשבים הם חיים כל כך משעממים.

נותרו לי רק עוד שלושה סופי שבוע לפני הגיוס ואני חייבת לחגוג אותם כראוי.

לנצל לנצל לנצל.

אבל כמובן, איך לא, אני יושבת לי במשך שש שעות וצופה בדרמות רומנטיות בוכה כמו תינוקת וצוחקת כמו ילדה בת 12 שגילתה מה זה נשיקה על הלחי.

אין לי תיקווה.

עד מתי אני אתבגר כבר?
אני באמת לא יודעת מה גורם לי להיות כזאת מבסוטה מסרטים עם האפי אנד, זה גורם לי לייחל את זה בכל ליבי גם לעצמי.

אני כזאת פטתית.

ניראלי אין פוסט שאני לא מזכירה את המילה פטתית.

אבל מה לעשות אני פשוט רומנטיקנית חסרת תקנה (ואהבה), שכבר הספיקו לשבור לה את הלב, היא כבר הספיקה להחלים מהמכה וכל זה כשעוד מעולם לא הייתי במערכת יחסים.

בחיי,

אני לא אדם נורא, אם הייתי רואה את עצמי מהצד דווקא הייתי חושבת שאני מותק.

אבל זה הבעיה,

כולם חושבים שאני מותק.

וזה לא טוב להיות סתם מותק, אני צריכה להיות גם אישה, סקסית וכל זה.

טוב השלמתי עם זה שאני אהיה רווקה עד גיל 20 וחצי. אני לא יודעת למה החצי אבל הוא נראה לי משמעותי.

אני חוזרת לדרמות הרומנטיות שלי, עם כוס שוקו ועוגיה שהכנתי לי.

יש לי קטע כזה, שכל חצי שנה אני פתאום חוזרת.

נעלמתי.
עברתי את החודשים היותר טובים שהיו לי ופשוט לא כתבתי אותם פה.

האמת התגעגעתי,
לא פרקתי את הנשמה שלי דרך המילים כמו שאני באמת אוהבת כבר די הרבה זמן.
לפני כמה חודשים מלאו לי 18.
גיליתי את עולם הבארים המדהים, סוף סוף לא משעמם בחים.

אני אופטימית כרגיל, משדרת את הציניות והשמחת חיים שלי לכל מקום בערך ותוקעת פרצופים חמוצים למי שאני פחות אוהבת.

יש לי עבודה שאני כבר חצי שנה בה וואללה הולך לי יופי יש לי מה לממן,
והכי חשוב..

עוד 26 ימים אני מתגייסת.

כמה שמחתי והייתי גאה בעצמי שקיבלתי את התפקיד שרציתי, "מכית טירונים".
להיות באד אסס זה לא אני, אבל ילמדו אותי כלים לחיים, אני צריכה להתחזק נפשית אני יודעת, וזאת הזדמנות שלא אוכל לסרב לה.

ההוא ואני, כבר לא בקשר, לא כל כך.. אבל הוא יחזור לי לחיים מתישהו, אני פשוט מרגישה את זה.
הוא ו"גילה" עדיין ביחד.
אני לבד.

מה חדש, חןץ מזה שלמדתי לקח מאיזה בחור שאלוף בזיוני שכל ואני נפלתי לרשת שלו פעמיים כי הייתי עיוורת, והוא כזה מניאק נצלן ואגואיסט, שיידבר איתי עוד שנתיים שלוש כשיתבגר.

עלק "השתנתי" הוא אומר לי.
אבל בסדר אפשר לחשוב כבר מה קרה, כולה יצאתי פטתית רצח. בקטנה. עובר.

יאללה ביי לישון.

שמחתי לחזור אחרי חצי שנה.
נתראה בשמחות בפוסט הבא. אם יהיה.