זאת שיודעת יותר מידי

הוא הכי יפה כשהוא מדבר מהלב, צוחק חצי צחוק מהבדיחות הלא מצחיקות שלי ומציע לי מסטיק כי הוא לא אחד כזה שישאיר רק לעצמו.
אני הכי אוהבת לשבת לידו, קרוב, ובלי שישים לב להגניב אליו מבט, עד שהוא קולט אותי ומחייך אלי או מריץ איזו בדיחה.
הכי נעים לי שהוא משחק לי בשיער ואומר שהוא ארוך והכי יפה משל כל הבנות ושאני בחיים לא אסתפר, ואפילו שהוא לא יודע לקלוע צמות הוא עדיין תמיד מנסה.
אני פחות אוהבת כשהוא לא רציני, כי הוא בן אדם כל כך חכם ויחד עם זאת מזלזל בהרבה דברים, ומתחכם, ולא שומר על יציבות בחיים.
ואיפשהו אני מרגישה יציבה ליד האי יציבות הזאת שלו.
ואני אוהבת לדבר איתו שעות על הכל, ולהרגיש מיוחדת כשהוא מספר לי סודות שמעטים יודעים כי הוא סומך עליי, ואני אוהבת שהוא מסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי חמוד בעולם ואומר לי "איזו יפה!" או "איזה מותק את" ומועך לי את הלחי בחיבה.
אני לא יכולה בלי שהוא יהיה עוגן קטן בחיים שלי ויקלע בול לבעיות שלי אפילו בלי לשים לב, ויתן לי תחושה חמה בלב של מישהו דואג ותומך.
אני אוהבת שהוא תמיד עם מסטיק בפה ויש לו ריח טוב כי אני לא אוהבת את ריח הסיגריות שלפני.
אני אוהבת שהוא מכיר בי צדדים שאחרים לא מכירים ומכבד אותי על מי שאני ואומר לי שאני חכמה.
והכי אני אוהבת זה לדמיין איך אני אומרת לו את כל הדברים האלה, והכי פחות אוהבת זה לחשוב שאולי הוא לא יבין,
כי בטח הרבה יחשבו שזה מכתב אהבה,
אבל לא,
ספציפית, מבחינתו, זאת כנראה סתם עוד ידידות מופלאה. 

(עדיין לא גיליתי. בקרוב. בקרוב אני אדע מה הוא חושב.) 

נסיכת התחבולות.

אני ואבא הגענו למסקנה שהמשפחה שלנו לא מראה יותר מידי חיבה אחד לשני.

אז סיכמנו שפעם בשבוע, פשוט יהיה יום שכולו חיבוקים.

וככה נולד יום החיבוקים השבועי.

יום שלישי.

וזה יום די מקסים, כי זה עושה סוויץ' מהיר מהדיכדוך שכולנו נמצאים בו ומחזיר אותנו למציאות קצת יותר יפה.

מציאות של אהבה.

זה כיף, אולי קצת מביך כי חיבוקים אצלינו שמורים רק לאירועים מיוחדים,

אבל זה מיוחד,

וזה רק שלנו,

וזה עושה לנו טוב.

יום גשום היום, ואיתו גם הלב שלי. 

מה אני אגיד, אולי זה פטתי ועלוב אבל כל הבית על הקרשים.

החתול שלנו מת היום, וזה מביא צער לכולנו כי הוא באמת היה כמו משפחה.

ויחד עם זה הבית במצב כלכלי נורא. 
מצאנו את עצמינו עם הכנסה מעטה והוצאות רבות, וכולם ממורמרים ובוכים עם הגשם.

לא כיף להיות פה בבית, אבא ואמא הם כמו שתי רוחות רפאים חסרות מנוח, כבר היה עדיף שהם יכעסו ויצעקו, אבל הדממה הדקה הזאת והפרצופים המאיישים פשוט הורגים אותי קצת מבפנים.

כאילו יש בי תולעת רעבה שמכרסמת קצת ועוד קצת עד שכבר לא נשאר מה לאכול והיא אוכלת אותי, אף פעם לא שבעה.

אני רוצה שכבר יגיע סוף לגשם הזה,

סוף לסערה שבי ובבית.

הלוואי ותבוא גאולה, הלוואי ולא אצטרך לראות את המבטים הממורמרים האלה, הלוואי והם יחייכו,

הלוואי שכולנו נחייך.

המון בכי נזרק כאן היום, ראיתי את שני האנשים האהובים עלי בעולם מתפרקים לי מול העיניים,

הברגים שמחזיקים את הנשמה שלהם שלמה מתחילים להחליד מהגשם.

ואני לא יודעת איך לשמן אותם.

ציטוטו מפי אמא:
"אם המצב ימשיך ככה עוד שנתיים שלוש עדיף כבר להתאבד".
ציטוט שלי:
"שום דבר לא שווה את המוות, חייבת להיות דרך לצאת מזה".

הטיפות היום קרות מהרגיל, והשמיים אפורים וקודרים מידי והאוויר צונן מידי והכל נהרס יותר ממה שצריך

אלוהים,

איפה אתה?

שלח אלי מלאך שילמד אותי איך עושים שיהיה טוב יותר.

בבקשה,

אני כבר שכחתי.