זאת שיודעת יותר מידי

היום הולך להיות יום שכולו "ביחד",
ביחד עד שיכרון חושים, ביחד בצחוק ובעצב,
כי הדרך של הביחד של כולנו מגיעה לסיומה,
ובוספו של יום זוהי גם פרידה. 

סוף יב.

תחנה אחרונה עם חברי לשכבה.
מופע סיום.

אני אתגעגע. 

אני רומנטיקנית חסרת תקנה,

אני מאמינה בלב שלם באהבה.

ואני עדיין מחכה, שיום אחד הראש שלי יפסיק להיות בעננים,
כדי שאני אתפנה לרגשות אמיתיים ולא לסתם חלומות דמיוניים.
ויש בי עוד קמצוץ של תקווה,
שהפנטזיה תתגשם כמו שאני רוצה.
זה לא פשוט להגיד שזה יבוא לבד,
כי הלב שלי כואב ממספר הפעימות שהוא דפק,
והלב שלי כל הזמן הזה שתק.
כי לא היה לי את האומץ ללכת רחוק יותר,
ומאוחר מדי אני בתוך עולם אחר. 
שבו אולי יש סיכוי,
לסיפור אהבה לא שפוי.
כי זה לא הגיוני שיש מקום לאגדה כזאת,
יותר מדי מכשולים שמכים כמו שוט.
אבל נקווה שלא נאבד יותר מדי דם במלחמה,
נגד מחשבות מסיטות שגורמות לחיות באשליה.
כדי שנוכל לאהוב,
אהבה נאהבת ומאוהבת. 

יש מקומות שאני פשוט אוהבת להיות בהם,
בעיקר כי אני נמצאת עם האנשים שאני אוהבת.
היה לי את אחד הערבים הכי מצחיקים בחיים שלי, אני מרגישה כמה שאנחנו מתקרבים..
אני עדיין לא מרגישה שלמה עם עצמי אבל אני כל כך שמחה על מה שהשגתי עד עכשיו.
אם לפני שלוש שנים היו אומרים לי שאני נמצאת איפה שאני היום, הייתי צוחקת למישהו הזה שאמר לי בפרצוף והולכת למצוא לעצמי איזה פינה להתחבא בא מרוב שאני הייתי חסרת ביטחון וחסרת אמונה עצמית.

תודה, תודה על הכל וטפו טפו טפו שלא ייגמר, שלא ייהרס, שהכל ימשיך ויגדל ויתעצם ואני אוכל להרגיש נהדר.
להיות נהדרת,
תמיד.