זאת שיודעת יותר מידי

היום היה סתם יום שבת טיפוסי,
ישבתי עם דניאלה לקפה אחרי שהבנו שאין שום סיכוי בעולם להגיע לים בזמן הקרוב מרוב הפקקים והעומס,
חשבנו ככה קצת על החיים, על הקצונה שלה ועל המועדפת שאני מפנטזת לי בעוד כמה חודשים.
היא מתלבטת אם לחתום עוד, מצחיק כי היא אפילו עוד לא נכנסה לקבע, ואם להגיד את האמת אני לא רוצה לחכות יותר מידי עד שהיא תסיים ורק אז לטוס לדרום אמריקה, כי קבענו שנטייל יחד. זה מה שכייף בה, היא ספונטנית וקשה לא להסתדר איתה.
ואז פתאום דיברנו על זה,
מה שאני תמיד חושבת לעצמי בלב ומסתבר היא גם פינתה לעצמה כמה דקות לפני כמה ימים כדי לחשוב את אותה המחשבה.
למה אין לי אף אחד?
אני הרי ממש סבבה, הולך לי עם אנשים- אני חברותית וקלילה, אני לא אחת כזאת שתגיד על עצמה שהיא יפה אבל טוב דניאלה כן אומרת, אני מצחיקה וזורמת (לא זורמת זורמת נו הבנתם.. כבר עברתי את תקופת יב התבגרתי מאז), אז מה לא בסדר בי?
מה שאני כזאת בררנית? שאני כזאת פחדנית ומתחמקת שלא מסוגלת לפתח רגשות כי אני חושבת יותר מידי? אפילו הבחור האחרון שיצאתי איתו נפגע ממני, לדעתי אני פשוט מחפשת משהו "מושלם" וקשה לי להשלים שהמשהו הזה לא קיים.
אני מחכה כי אני חסרת ביטחון כל כך שאני צריכה שהבחור האמיתי שלי יאהב את כל הפגמים שלי ויעלה מעל לסכר של ההערכה העצמית שלי.
אני לא אחת כזאת שמחפשת להיפטר מהבתולים שלה כל כך מהר, אני לא חושבת שמהות הקשר בזוגיות אמיתית זה סקס, בגלל זה אני עוד לא יודעת מה זה כנראה.. חחח...
אני פשוט רוצה רגש,
"מה יש לאחרות שאין בי?" חשבנו לעצמינו, "איך זה שאני עדיין רווקה וכל החברות שלנו מסתדרות בחיים?" עזבו חבר, סתם מישהו תאורתית לפנטז עליו כעל "חבר" אבל אפילו זה אין לי.
אלוהים פליז,
קצה חוט, משהו, להרגיש לדמיין לחשוק בו. 

מחר בחזרה לצבא.. רק עוד איזה 200 יום ודי.

תמיד אני מוצאת את עצמי כאן מחדש.

אחרי שנה וקצת, האצבעות שלי מתחילות להקליד כאילו מעולם לא הפסיקו, ואני חייבת להודות שהתגעגעתי לתחושת הכתיבה, אני אמנם לא מקלידה מהר וחלק כמו פעם אבל הזכרון של מיקום האותיות עדיין טרי אצלי.

מה אני יכולה לספר? הרי פעם אחרונה שכתבתי כאן הייתי פישרית קטנה בצהל, שהתגייסה לקורס מכים.

והיום אני כבר ממש לא הפישרית ההיא, שקיבלה אין ספור שעות ביציאה, ריתוק של 21, כמעט פסילת תפקיד על רפואי שעכשיו היא יכולה להגיד על עצמה שהיא מפקדת.

מפקדת חזקה, הרבה מעבר למפקדת, כבר קודמתי לסמלת, ואני נלחמת בתפקיד כמו שאני נלחמת תמיד על מה שאני אוהבת לעשות.

התמודדתי עם אין ספור סוגים מכלל רבדי האוכלוסייה בארץ, מהאיכות הגבוהה ביותר ועד לפרברים עם פערי התרבות.
אני יכולה להגיד שזה חישל אותי, גם פיזית אך בעיקר מנטלית.
מי יודע? אולי אני אפילו נשמעת בוגרת יותר.
אני עדיין הרגשנית חסרת הפרופרוציות שאוהבת שטויות של נערות בנות 16, רק עפ פחות זמן לכתיבה ולקריאה, או לציור.. כך שלפעמים אני שוכחת מי אני באמת כי המהות האמיתית של מה שאני אוהבת לעשות לא באה לידי ביטוי לרוב.
אני מגבשת לי דמות חזקה, יציבה, איתנה ובשורה תחתונה- דוגמא אישית, לחיילי, למשפחתי, אך בתוך תוכי אני יודעת שהדמות שייצרתי היא רק קליפה, שלא יראו עד כמה אני עדיין פגיעה.
אני מלאת חלומות עדיין.

מחכה לרגע שאשתחרר ואהיה עצמאית, לא כי אני לא אוהבת את התפקיד שלי או את מקום שאני נמצאת בו, אלא כי אני פשוט רוצה להיות עצמאית- מיציתי את המסגרת, די. אני רוצה להתחיל לעבוד בזכות עצמי, במה שמעניין אותי, להרוויח את הכסף שלי ביושר, לטוס לאיזה טיולון נחמד בדרום אמריקה, ואז ללמוד איזה תואר לקראת עבודת חלומותיי.
חיים בנאליים נכון?

אז לא.

המסגרת כן תהיה כמו חייהם של הרוב, אבל החוויה שאצבור תהיה עוצמתית עבורי כי אני יודעת שלעולם, אבל לעולם, לא אוכל לדמיין משהו לחיי העתידיים שיקרה בדיוק כפי שאני מדמיינת, כי היופי זה שאתה מגבש לעצמך תכניות והחיים פשוט הורסים לך אותן ובכך בונים תכנית חדשה.
אני עדיין רווקה, ברור לי שזה יימשך ככה עד שרגשית אני לא אאמין שאני יכולה,
כנראה באמת פשוט קשה לי לאהוב,

ויותר קשה לי זה לתת לעצמי להרגיש נאהבת...

אני אופטימית,

עדיין צוחקת בלי תקנה, עדיין אופטימית, עדיין אני.

לדעתי אני כנראה אחזור בקרוב לכתוב עוד פוסט, יום אחד, אולי עוד שעתיים אולי עוד חודשיים או שנתיים,

אבל אני אחזור, וזה יהיה פוסט יותר מפורט, עם יותר בשר ופרטים, כגרע אלו סתם תחושות וחוויות בלתי מוחשיות.
בסוף אני אחזור,
אני תמיד חוזרת למקלדת.