11 חודשים, כמעט שנה וניפרדנו, יותר נכון הוא נפרד ממני. לא הבנתי למה. למרות שהחודש האחרון שלנו אולי קצת יותר היה סיוט, לפחות בישבילי. וזה מוזר לי, כי עם כל אחד יש לי את הקטעים האישים שלנו שמצחיקים אותנו ואף אחד לא מבין אם זה חברה, חבר או סתם ידיד טוב. אז כניראה הקטעים האלה איתו היו הכי הרבה. וזה הכי הרבה געגועים. אני אהבתי אותו כל כך שבחודש האחרון שבכלל לא דיברנו כמעט כי מן הסתם חופשת קיץ והרוב היינו ניפגשים בבצפר מסתבר אני כבר רציתי לחזור לבצפר רק בישביל להיות איתו בהפסקה דביקי ואיתו בכיתה להציק לו ושהייתי עצובה, כועסת או משהו אחר הוא היה בשניה מגלה ועכשיו זה מוזר לי כי הייתי רגילה לזה הרבה זמן. ובחודש האחרון לא יצאנו בקושי ולא דיברנו בקושי אבל אמרתי לעצמי 'זה סתם תקופה כזאתתי זה יעבור, אנחנו פשוט צריכים לדבר' אבל אז הוא פשוט אמר לי שהוא לא יכול ככה יותר וניפרדנו אם הייתי יודעת שזה הולך להיות כל כך קל בישבילו. אחרי כמה ימים גיליתי שהוא בגד בי בכמה ימים האחרונים שהיינו ביחד ואני לא יודע אם להאמין או לא, אבל יותר קל לי לעבור על זה שאני יודעת שהוא היה עם מישהי אחרת זה גורם לי יותר לשנוא אותו. ולפעמים אני חושבת אולי אני הזאתי שלא הייתי בסדר והייתי צריכה לדבר איתו על היחסים שלנו עוד מזמן. ואולי זה יכול להיות אחרת עכשיו. וזה מוזר לי שפתאום הילד שלבש רק טישרטים שחורים ומכנס ארוך *לא ג'ינס פתאום עשה מהטישרט גופיה קנה ג'ינס פתאום שינה את עצמו. כשאני אמרתי לו שזה יפה במשך כמעט שנה והוא אמר לי 'בחיים לא תיראי אותי עם ג'ינס, זה הדבר הכי לוחץ והכי לא נוח'.
עכשיו אני בתחילת יחסים עם מישהו אחר.. ולפעמיים אני תופסת את עצמי עושה דברים מתוך הרגל מה שעשיתי עם האקס שלי וחבר שלי בכלל לא מבין אותי.. ולי אישית קשה להביע רגשות והרוב אני שותקת שאני צריכה להגיד משהו והאקס שלי היה מבין בשניה מה אני חושבת וחבר שלי עכשיו, הוא לא יודע מה אני חושבת מה אני אוהבת וזה כל כך מוזר לי. אבל חשוב לציין שממש כיף לי איתו עכשיו ואני שוחכת מהכל שאני איתו כמובן חוץ ממתי שאני כועסת או עצובה וכנ"ל הוא. ואיכשהו גם אני מפחדת להיתפתח אליו יותר מידי בגלל מה שהיה עם האקס שלי. כי הייתי מוכנה לתת את כל העולם רק כי הייתי בטוחה שהוא לא יבגוד בי, כי הוא בחיים לא. אבל מיסתבר שכן.. ועכשיו אני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך על אף אחד. פשוט אף אחד.
אחרי כמה חודשים עם בן אדם אחר...
לא יודעת. לא יודעת אם הוא צודק. כן אולי. אבל מה עכשיו?
אני לא מתארת את החיים שלי עכשיו בלעדיו. אני גם לא רוצה להתחיל לתאר.
היועצת אמרה שעל כל מערכת יחסים צריך לעבוד- חלק פחות חלק יותר. לפי זה
אין לי מושג לאן ממשיכים מכאן.
משהו מאוד עמוק שהוא אמר, שניכנס לי ללב והוא באמת נכון.
עם הזמן נעלם הרגש וכל ההיתרגשיות ואיתם גם האהבה לאט לאט וכל מה
שנישאר זה רק ההרגל של להיות אחד עם השני נישאר כמו כן כל הריבים וההצקות שכבר לא
מציקות אלא ממש ממש מכעיסות.
לקחת הכל כמובן מאליו בא מתוך ההרגל. לראות מישהו שאתה כבר מכיר אותו
הרבה זמן ובעל פה, לראות אותו עושה משהו 'לא רגיל' בישבילו אז אותך זה כר לא ממש
מפתיע אותך לוקח את זה כמובן מאליו כל דבר שנעשה על ידו זה ניראה לך רגיל ולא מוזר
או מפתיע או אפילו מעצבן או מכעיס.
עם ההרגל אתה גם מתגל לכל דבר שנעשה על ידו שפעם היה ניראה לך מעצבן
ואולי היו ריבים על אותו נושא אפילו, אבל עכשיו זה שונה. זה משהו שהיתרגלת והבנת
שאתה לא יכול לשנות אז אתה פשוט 'מתגבר' על זה וחי עם זה כאילו שזה היה בסדר למרות
שזה לא אבל עכשיו זה בסדר כבר.
אז איך בעצם אפשר להמשיך מכאן. כלומר אי אפשר להמשיך עם איך שזה עכשיו.
צריך לעשות משהו. להחזיר את הרגש (?) איך לעשות את זה, אין לי מושג.מכירם אחד את
השני בעל פה ובישביל 'להפתיע' צריך משהו גדול (?) אני חושבת.
ועוד אחד, יום לפני יום הולדת 17 שלי :
להיות שמחה או עצובה ??
אגואיסטית..............................אולי.
לא כיף לי. מוצפת רגשות של שמחה ועצב. ודמעות
בעיניים שלא יוצאות.
מרגישה התרגשות, מצד שני עוד יום שעובר לו
וואף אחד לא נותן לו יותר מידי משמעות. יום שאני מצפה לו הרבה זמן תוך כדי להכחיש
את הצפיות כי הם לא שווים את זה.
אגואיסטית בתור מישהי שציפתה שחבר שלה יבלה איתה
כל היום ולחק במיוחד בישביל זה עוד יום חופש.
ואז שפתאום הוא פותח עיניין של עסקה שיכולה
להביא לו כסף ובישביל זה הוא צריך ללכת ביום חופש שהוא לקח לעבודה שלו. יכול להיות
העסקה הראשונה שלו תוך חמש יומים שהוא בעסק שזה נחשב שיא מבחינת מתווכים ויהיה לו
יותר ערך מבינת העובדים ומבחינת הלוקוחות שלו. חוץ מזה, יתן לו היזדמנות לסדר איזה משהו בבנק ולהנות איתי יותר בנסיעה לכינרת.
אז אגואיסטית? איך שזה ניראה, כן.
אבל הרגיש לי יותר מבאס ושאני פחות חשובה
לרגע. איך שהוא הזמין לי גלידה ופאל בלגי בהפתעה איכשהו שימח אותי וכיסה את הביאוס
שלי שהוא בכל מיקרה חושב עלי. אבל אכשהו ביאס אותי שהבנתי שיצאתי ממש אגואיסטיתת
במצב. ובכללי כל מה שיהיה או לא יהיה מחר, כל מה שיצליח או לא יצליח מחר. מה שהיה
מבאס ביום רגיל אחר ויקרה מחר יבאס הרבה הרבה יותר. וכך גם כל רגש אחר של שמחה
ועצב של ביאוס וכיף.
חוץ מזה כל מה שהיה בין לקטעים הראשונים לקטעים האחרונים זה לא ממש חשוב. החברה שדיברתי עליה בקטעים הראשונים כבר מזמן לא חברה שלי, היה לי קטע מתוח עם חברות במשך כל השנה. ניפרדתי מחברתי הטובה בתחילת שנה והתחלתי לצאת עם שתי בנות, שתי חברות. עד שהבנתי שלא מתאים לי כל העניין. ואם הן צריכות אותי אני תמיד יהיה פה בשבילן למשהו דחוף או סתם לצאת, בכיף שלי. אז את זה הבנתי רק בסוף של השנה הזאתי, ובסוף של השנה הזאתי הבנתי שאני לבד עם עצמי שאין יותר מידי אנשים שאכפת להם באמת מה עובר עליך. אחרי כמה זמן פגשתי מישהי שקטנה ממני בשנה ואני מבינה אותה בהרבה דברים בקטעים של הדיכאון וכל הרגשות המוצפות. אני אומנם פחות דיכאונית ויותר אופטימית מאז שאני וחבר שלי ביחד. והיא בכל מיקרה גורמת לי להרגיש טוב שאני איתה, היא מזכירה אותי שהייתי בדיכאון כזה לפני שנה בגיל שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
