יאללה בוא נשלב פואטיקה זולה עם מציאות מעשית,
שנינו הרי יודעים שהפנטזיה יותר מושכת.
יאללה בוא נדבר על זה,
מה לא בסדר פה- מרגיש לי שנועדנו לפספס זה את זאת.

ואם נודה באמת ונגיד שבצדק,
פעם תורי להשתפן, פעם תורך
וזה אפילו לא בטוח משחק כמו יותר יד או רגל
של גורל
של מרפי
של כל החברים שנקשרים לרכבות שחולפות.

ואני באמת אומרת ובלי צחוק עכשיו,
יש לי תחושה חזקה בבטן,
כמו דופקת ללדת החוצה את כל מה שלא נעשה,
כל מה שלא דובר.

ובאמת שלא רציתי לשחק בגפרורים
ולא רציתי להיכוות
והכל היה דליק ונפיץ גם ככה
אבל רק זרקת 'לשמוע ממך לעומק'
וכמה טיפשה אפשר להיות, הלב שלי דפק.

אוי כמה קטנה אני לפעמים
הרגש מקטין ומגדיל אותי ברגע,
ומאוד תלוי איפה עומדים.

וכרגע אני זאת שעומדת ומביטה על זה ואי אפשר שלא לתהות,
אולי אתחרט גם על זה?
אולי עוד כמה שבועות, חודשים, שנים
עדיין אסחוב איתי את התחושה הזאת שזה לא סגור?

אז הלכתי כל כך נחושה בארבע בבוקר
וכשהגעתי שנינו ישבנו שם, בגופים אחרים
שני אנשים זרים לחלוטין, שמנסים לשחזר היסטוריה.

אילו רק הייתי יודעת,
שאי אפשר לשכתב תשוקה,
כמו שאי אפשר לשחזר רגעים,
כמו ריחות, כמו מבטים, כמו רגשות..

ושבלאו הכי הדלת כבר הייתה סגורה.