ובנימה יותר אישית:
"רע לי, רע לי טרה לה לה לי.."
-"מה קרה?"
"לא, סתם.. רע לי אבל זה בסדר כי אני קצת נהנה מזה".
-"רוצה שאני אדפוק לך מכות?"
"מה... מה, למה?"
"מה, אמרת אתה נהנה מזה. אני רוצה לעשות לך טובה".
מצאתי פוסט שמשקף את דעתי בנושא. תרגמתי אותו עבורכם, צירפתי קישור למקור ובסוף הפוסט גם הוספתי מעצמי.
"אדם לא ירגיש בנוח בלי הסכמתו בנושא" -מארק טוויין
כשהייתי קטן אני זוכר שהייתי נפצע לעיתים קרובות כששיחקתי בחוץ. אם קרה והסתובבה לי הקרסול, הייתי מתקפל מכאבים ואוחז בקרסול אבל לא הייתי מרגיש רע בנוגע לזה. רק אז כשמישהו מהמשפחה או חבר היה רץ אלי מדאגה, הייתי מתחיל להילחץ.
באותה תקופה זה בלבל והעציב אותי. למה לא יכולתי לשלוט ברגשות שלי? ריחמתי על עצמי ולא יכולתי לשלוט ברגשות שלי. הייתי פורץ בבכי. שום דבר מזה לא היה עשה לי הגיון וככה זה היה חוזר על עצמו כל פעם.
עכשיו שהתבגרתי אני חושב שהבנתי. אני נהניתי מהתחושה של רחמים ובתת-מודע רציתי אותם.
זה לא קורה רק אצל ילדים. שמתם לב איך לפעמים אנשים ישוויצו על איך שנפצעו או נהיו חולים?
"היי כולם! ממש ריסקתי ליד שלי את הצורה אתמול בתאונת סקי. תסתכלו עלי!"
כל הקטע הזה של להנות מרחמים נעשה בזדון כדי למשוך תשומת לב. זה סימן לחוסר בטחון. אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כי אנחנו רוצים את התשומת לב. בלי רחמים אנחנו מפחדים שלאף אחד לא אכפת מאיתנו.
רחמים הם צורה של הצדקה חיצונית המבוססת על רגשות נחיתות. הצורך בהצדקה חיצונת והחוסר בטחון העצמי הם שני גורמים משמעותיים שפוגעים באושר שלנו.
איך זה מתחיל? מה הסיבה לכך? למה אנחנו חושבים שההצדקה השלילית הזאת היא דבר טוב עבורנו?
יש משהו טבוע שמושך בלהיות קורבן, בלהיות מסכן. זה פותר אותנו מאחריות ונותן לנו תירוץ להאשים מישהו אחר או משהו. לכן כשמשהו קורה, האגו מחפש לחזק את התדמית של קורבן ומסכן, מה שנותן תירוץ להתחמק מאחריות ולא להתמודד עם המצב - היה אפשר לקשר את התשומת לב שהתקבלה ללהרגיש אכפתיות ואהבה במקום.
למדנו להתנהג ככה כנראה עוד מהילדות. למשל כשנפצעתי כשהייתי ילד, כולם היו מתרכזים בי ונהניתי מזה אז למדתי למרוח את זה בכך שבכיתי.
לחפש רחמים הולך יד ביד עם רחמים עצמיים מה שעוצר מאיתנו להיות מאושרים כי אנחנו מעדיפים להרגיש רע ולרחם על עצמינו. כמובן שבהתחלה לא נראה את זה ככה בתור לחפש רחמים כי נגן על האגו שלנו.
איך לזהות את ההתנהגות הזאת?
יכול להיות שאתם מחפשים רחמים אם אתם:
* כל הזמן אומרים "שלא מגיע לכם"
*כל הזמן מתלוננים שהחיים שלכם לא הוגנים או שמשהו לא הוגן כלפיכם.
*כל הזמן מתלוננים שעושים לכם רע.
*כל הזמן לעלות בעיות ולהתלונן למה זה היה חייב לקרות לכם כדי למשוך תשומת לב.
*לקוות בלב שיקרה משהו רע כדי שתוכלו לדבר עליו.
*מתמקדים בעיקר בעצמכם ושוכחים מאחרים
*רואים בעיות של אנשים אחרים דרך איך זה משפיע עליכם
לגבי הנקודה האחרונה, הכוונה היא להשתמש בצרות של אחרים כדי לעלות על הגל ולמשוך הזדהות עם עצמך.
דוגמא לכך תהיה למשל, אם מישהי מספרת על איך בעלה פוטר מעבודתו ומתרכזת יותר בעד כמה היא נפגעה מהסיפור ולא עד כמה הוא נפגע.
במקום להרגיש חמלה כלפי בעלה היא תתרכז בעד כמה זה משפיע עליה כאילו שעליה זה עובר יותר קשה ממה שזה עובר לו. כולנו מתנהגים ככה מדי פעם אבל כשההתנהות הזאת הופכת להיות שיגרה זה פוגע באושר שלנו וגם בסובבים לנו.
איך מפסיקים?
כפי שציינתי מקודם, שני המניעים העיקריים להתנהגות הזאת הם חיפוש הצדקה חיצונית ובטחון עצמי נמוך. כדי להתגבר על ההתנהגות הזאת זה הכרחי להתמודד עם שתי הבעיות האלה. הצעד הראשון בלפתור את הבעיה הוא להיות מודע לבעיה. ברגע שמודים בבעיה צריך לחשוב ולראות איך זה משפיע על חיינו.
אתם נמצאים במצב רוח רע לעיתים תכופות? קורה הרבה שאתם הורסים לעצמכם? קשרים שלכם עם אנשים נפגעו?
אולי אתם לא מצליחים להזדהות עם אנשים אחרים כי אתם מתרכזים בעיקר בעצמכם. אולי אתם תקועים רגשית, מקצועית כי אתם נעולים על להתלונן על איך שום דבר אינו הוגן. להיות מודע למצב ולגורמים יעזור לכם וייתן מוטיבציה להשתנות.
עכשיו שאתם מודעים לכך שאתם רודפים תשומת לב, תתאמנו בלהכיר תודה ותראו כמה טוב זה מרגיש.
במקום להיות נעולים על עד כמה פגעו בכם, ישר תחשבו על משהו חיובי בחייכם. סבבה, שברת את היד בתאונת סקי אבל אתה עדיין יכול להשתמש ברגליים שלך ולצאת לטייל בפארק ולהנות מזה בלי תשומת לב שלילית. בכך שתכירו תודה כל פעם, זה יעזור לכם להשתנות ולהרגיש טוב יותר בלי חיזוקים שליליים. לטווח הארוך, אתם צריכים לבנות הרגשה של הערכה כלפי עצמכם בכך שתקחו אחריות על חייכם ובאופן פעיל ומודע תעשו כדי לפתור את הבעיות שלכם כשמשהו פוגע בכם. כשאתה מרגיש שאתה שולט בחייך, אתה מספיק להיות קורבן ומסכן ומרגיש יותר כמו בן אדם בעל ערך. זה מרגיש הרבה יותר טוב מלהנות מחייך במקום להתלונן על עד כמה אתה לא. זה לא משהו שפותרים בדקה, זה משהו שצריך לעבוד עליו כדי להתגבר עליו ולשנות לטווח הרחוק. איך שהתבגרתי בניתי את הערכה העצמית שלי והתחלתי לקחת אחריות על חיי. התגברתי על הבעיה אבל זה עדיין משהו שקיים ושצריך לעבוד עליו. מה שחשוב זה לא להעלים את זה לגמרי אלא להתמודד עם הבעיה עד כמה שאפשר.
האם אתם נהנים מרחמים? למה לדעתכם?
מעת מייקל דוידסון (Michael Davidson)
http://tinybuddha.com/blog/why-we-sometimes-enjoy-pity-and-how-to-stop/
אני רוצה להוסיף ולומר. כן, יכול להיות גם שיש לכם סיבה מוצדקת למה אתם אומללים ויכול להיות שבאמת העולם לא הוגן ושום דבר לא הוגן. להמשיך להתלונן על כך ורק לדכא את עצמכם עוד יותר בטח שלא יעזור לפתור את הבעיה. תאזרו אומץ וכוח כדי להתמודד עם עצמכם כמו שכל אחד מאיתנו צריך לעשות. אני בכוונה גם עשיתי הרבה שינויים בטקסט כדי שכמה שיותר ידבר אליכם וגם הוספתי עם המושג "קורבן" גם "מסכן".
זה לא הפוסט שדיברתי עליו שבוע שעבר שאני אפרסם אותו היום, אבל אני עובד עליו.
תודה רבה על הקריאה שיהיה לכם סופ"ש נעים ואל תשכחו לשתף ולהמליץ!
-Exceptional
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Elijah