Exceptional Stuff

ובנימה יותר אישית:

"רע לי, רע לי טרה לה לה לי.."

-"מה קרה?"

"לא, סתם.. רע לי אבל זה בסדר כי אני קצת נהנה מזה".

-"רוצה שאני אדפוק לך מכות?"

"מה... מה, למה?"

"מה, אמרת אתה נהנה מזה. אני רוצה לעשות לך טובה".

מצאתי פוסט שמשקף את דעתי בנושא. תרגמתי אותו עבורכם, צירפתי קישור למקור ובסוף הפוסט גם הוספתי מעצמי.

"אדם לא ירגיש בנוח בלי הסכמתו בנושא" -מארק טוויין

כשהייתי קטן אני זוכר שהייתי נפצע לעיתים קרובות כששיחקתי בחוץ. אם קרה והסתובבה לי הקרסול, הייתי מתקפל מכאבים ואוחז בקרסול אבל לא הייתי מרגיש רע בנוגע לזה. רק אז כשמישהו מהמשפחה או חבר היה רץ אלי מדאגה, הייתי מתחיל להילחץ.

באותה תקופה זה בלבל והעציב אותי. למה לא יכולתי לשלוט ברגשות שלי? ריחמתי על עצמי ולא יכולתי לשלוט ברגשות שלי. הייתי פורץ בבכי. שום דבר מזה לא היה עשה לי הגיון וככה זה היה חוזר על עצמו כל פעם.

עכשיו שהתבגרתי אני חושב שהבנתי. אני נהניתי מהתחושה של רחמים ובתת-מודע רציתי אותם.

 זה לא קורה רק אצל ילדים. שמתם לב איך לפעמים אנשים ישוויצו על איך שנפצעו או נהיו חולים?

"היי כולם! ממש ריסקתי ליד שלי את הצורה אתמול בתאונת סקי. תסתכלו עלי!"

כל הקטע הזה של להנות מרחמים נעשה בזדון כדי למשוך תשומת לב. זה סימן לחוסר בטחון. אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כי אנחנו רוצים את התשומת לב. בלי רחמים אנחנו מפחדים שלאף אחד לא אכפת מאיתנו.

רחמים הם צורה של הצדקה חיצונית המבוססת על רגשות נחיתות. הצורך בהצדקה חיצונת והחוסר בטחון העצמי הם שני גורמים משמעותיים שפוגעים באושר שלנו.

איך זה מתחיל? מה הסיבה לכך? למה אנחנו חושבים שההצדקה השלילית הזאת היא דבר טוב עבורנו?

יש משהו טבוע שמושך בלהיות קורבן, בלהיות מסכן. זה פותר אותנו מאחריות ונותן לנו תירוץ להאשים מישהו אחר או משהו. לכן כשמשהו קורה, האגו מחפש לחזק את התדמית של קורבן ומסכן, מה שנותן תירוץ להתחמק מאחריות ולא להתמודד עם המצב - היה אפשר לקשר את התשומת לב שהתקבלה ללהרגיש אכפתיות ואהבה במקום.

למדנו להתנהג ככה כנראה עוד מהילדות. למשל כשנפצעתי כשהייתי ילד, כולם היו מתרכזים בי ונהניתי מזה אז למדתי למרוח את זה בכך שבכיתי.

לחפש רחמים הולך יד ביד עם רחמים עצמיים מה שעוצר מאיתנו להיות מאושרים כי אנחנו מעדיפים להרגיש רע ולרחם על עצמינו. כמובן שבהתחלה לא נראה את זה ככה בתור לחפש רחמים כי נגן על האגו שלנו.

איך לזהות את ההתנהגות הזאת?

יכול להיות שאתם מחפשים רחמים אם אתם:

* כל הזמן אומרים "שלא מגיע לכם"

*כל הזמן מתלוננים שהחיים שלכם לא הוגנים או שמשהו לא הוגן כלפיכם.

*כל הזמן מתלוננים שעושים לכם רע.

*כל הזמן לעלות בעיות ולהתלונן למה זה היה חייב לקרות לכם כדי למשוך תשומת לב.

*לקוות בלב שיקרה משהו רע כדי שתוכלו לדבר עליו.

*מתמקדים בעיקר בעצמכם ושוכחים מאחרים

*רואים בעיות של אנשים אחרים דרך איך זה משפיע עליכם

לגבי הנקודה האחרונה, הכוונה היא להשתמש בצרות של אחרים כדי לעלות על הגל ולמשוך הזדהות עם עצמך.

דוגמא לכך תהיה למשל, אם מישהי מספרת על איך בעלה פוטר מעבודתו ומתרכזת יותר בעד כמה היא נפגעה מהסיפור ולא עד כמה הוא נפגע.

במקום להרגיש חמלה כלפי בעלה היא תתרכז בעד כמה זה משפיע עליה כאילו שעליה זה עובר יותר קשה ממה שזה עובר לו. כולנו מתנהגים ככה מדי פעם אבל כשההתנהות הזאת הופכת להיות שיגרה זה פוגע באושר שלנו וגם בסובבים לנו.

איך מפסיקים?

כפי שציינתי מקודם, שני המניעים העיקריים להתנהגות הזאת הם חיפוש הצדקה חיצונית ובטחון עצמי נמוך. כדי להתגבר על ההתנהגות הזאת זה הכרחי להתמודד עם שתי הבעיות האלה. הצעד הראשון בלפתור את הבעיה הוא להיות מודע לבעיה. ברגע שמודים בבעיה צריך לחשוב ולראות איך זה משפיע על חיינו.

אתם נמצאים במצב רוח רע לעיתים תכופות? קורה הרבה שאתם הורסים לעצמכם? קשרים שלכם עם אנשים נפגעו?

אולי אתם לא מצליחים להזדהות עם אנשים אחרים כי אתם מתרכזים בעיקר בעצמכם. אולי אתם תקועים רגשית, מקצועית כי אתם נעולים על להתלונן על איך שום דבר אינו הוגן. להיות מודע למצב ולגורמים יעזור לכם וייתן מוטיבציה להשתנות.

עכשיו שאתם מודעים לכך שאתם רודפים תשומת לב, תתאמנו בלהכיר תודה ותראו כמה טוב זה מרגיש.

במקום להיות נעולים על עד כמה פגעו בכם, ישר תחשבו על משהו חיובי בחייכם. סבבה, שברת את היד בתאונת סקי אבל אתה עדיין יכול להשתמש ברגליים שלך ולצאת לטייל בפארק ולהנות מזה בלי תשומת לב שלילית. בכך שתכירו תודה כל פעם, זה יעזור לכם להשתנות ולהרגיש טוב יותר בלי חיזוקים שליליים. לטווח הארוך, אתם צריכים לבנות הרגשה של הערכה כלפי עצמכם בכך שתקחו אחריות על חייכם ובאופן פעיל ומודע תעשו כדי לפתור את הבעיות שלכם כשמשהו פוגע בכם. כשאתה מרגיש שאתה שולט בחייך, אתה מספיק להיות קורבן ומסכן ומרגיש יותר כמו בן אדם בעל ערך. זה מרגיש הרבה יותר טוב מלהנות מחייך במקום להתלונן על עד כמה אתה לא. זה לא משהו שפותרים בדקה, זה משהו שצריך לעבוד עליו כדי להתגבר עליו ולשנות לטווח הרחוק.  איך שהתבגרתי בניתי את הערכה העצמית שלי והתחלתי לקחת אחריות על חיי. התגברתי על הבעיה אבל זה עדיין משהו שקיים ושצריך לעבוד עליו. מה שחשוב זה לא להעלים את זה לגמרי אלא להתמודד עם הבעיה עד כמה שאפשר.

האם אתם נהנים מרחמים? למה לדעתכם?

מעת מייקל דוידסון (Michael Davidson)

http://tinybuddha.com/blog/why-we-sometimes-enjoy-pity-and-how-to-stop/

אני רוצה להוסיף ולומר. כן, יכול להיות גם שיש לכם סיבה מוצדקת למה אתם אומללים ויכול להיות שבאמת העולם לא הוגן ושום דבר לא הוגן. להמשיך להתלונן על כך ורק לדכא את עצמכם עוד יותר בטח שלא יעזור לפתור את הבעיה. תאזרו אומץ וכוח כדי להתמודד עם עצמכם כמו שכל אחד מאיתנו צריך לעשות. אני בכוונה גם עשיתי הרבה שינויים בטקסט כדי שכמה שיותר ידבר אליכם וגם הוספתי עם המושג "קורבן" גם "מסכן".

זה לא הפוסט שדיברתי עליו שבוע שעבר שאני אפרסם אותו היום, אבל אני עובד עליו.

תודה רבה על הקריאה שיהיה לכם סופ"ש נעים ואל תשכחו לשתף ולהמליץ!

-Exceptional

בפוסט הזה אמרתי שאכתוב בעתיד על אמנים עם יכולות יוצאות דופן אז הנה חמישה אמנים עם יכולות יוצאות דופן באמנות ולא באמנות ואיכשהו כמעט 
אצל כל אחד מהם יש קשר לזיכרון יוצא דופן:

1.פראנקו מגנאני (Franco Magnani)-
פראנקו מגנאני היה מהגר איטלקי שהגיע לסאן פרנסיסקו בשנות ה-60. 
יום אחד הוא חלה והחל לעלות לו חום עד לרמה כזו שלקה בהתקפים חמורים מאד והזיות.
לאחר ששכב חולה וההתקפים נרגעו בהדרגה, החל לצייר רחובות ומבנים מעיר הולדתו מזיכרון בלבד למרות שלא ראה את 
המקום למעלה מ30 שנה:





פראנקו ככל הנראה עבר נזק מוחי שגרם למה שנקרא "תסמונת סוואנט".
תסמונת סוואנט (שתחזור שוב אצל עוד כמה אמנים בהמשך הפוסט הזה) היא תופעה נדירה כאשר אדם בעל מגבלה קוגניטיבית-נוירולוגית (מוחית) או נזק מוחי כלשהו (שבץ לדוגמא) או מחלה ניוונית (למשל פרקינסון או דמנטציה) הוא בעל כישורים יוצאי דופן בתחום (או לעיתים נדירות מאד יותר מתחום אחד) מסויים. תסמונת סוואנט יכולה להיות התפתחותית כמו למשל כחלק מאוטיזם (וסימנים של התסמונת מופיעים אצל עשירית מהאוטיסטים) או נרכשת כתוצאה מנזק מוחי ו/או מחלה ניוונית כפי שציינתי.

במקרה של פראנקו הנזק המוחי גרם לזיכרון ויזואלי יוצא דופן (שכפי שאמרתי יופיע אצל כמעט כל האמנים בהמשך ובאופן כללי מזוהה עם תסמונת סוואנט) וליכולות ציור ברמה גבוהה. הנה עוד יצירה שלו מזיכרון ילדות לעומת תמונה של הרחוב עצמו:






2.ז'יל טראין (Gilles Tréhin)-
ז'יל טראין הוא צייר צרפתי. ז'יל הוא אוטיסט בתפקוד גבוהה (כלומר, הוא בעל התסמינים של אוטיזם אך ללא המגבלה השכלית המזוהה פעמים רבות עם אוטיזם והוא מסוגל לנהל חיים עצמאיים במידה סבירה גם בכוחות עצמו).
ז'יל הוא דוגמא לאוטיסט סוואנט (אוטיסט בעל תסמונת סוואנט) ופרט לשמיעה אבסולוטית וזיכרון ויזואלי חזק, ז'יל מצייר ציורים מורכבים להפליא של עיר בדיונית שהוא המציא לה הוא קורא "אורוויל" ("Urville"). ז'יל מצייר כל יום ציורים של מבני העיר,רחובות,אנדרטאות ושאר ציוני דרך בארכטיקטורה של העיר:

העיר מתפתחת עם הזמן והוא כותב על ההיסטוריה שלה ועל מספר התושבים ואף הוציא ספר על העיר וכמה מתושביה.
כשהיה קטן היה בונה דגמים של העיר בקוביות לגו אך עם הזמן עבר לתכנן אותה לחלוטין בראש וצייר שרטוטים על גבי שרטוטים שלה במשך שעות רבות.

3.סטיבן וילסטשייר (Stephen Wiltshire)-

סטיבן וילסטשייר הוא צייר בריטי (שזכה לאות כבוד מהמלוכה) שגם הוא כמו ז'יל טראין אוטיסט בעל תסמונת סוואנט.
סטיבן היה עילם כשהיה ילד עד גיל מאוחר יחסית וכשהיה בן 3 אובחן כאוטיסט.

בתור ילד התעניין בבניינים וארכיטקטורה והחל לשרטט מבנים שונים בשכונתו. כשגדל זכה לתשומת לב עקב זכרון יוצא הדופן:

גם כאן זכרונו הויזואלי המפותח במיוחד תרם בצורה יוצאת דופן לתחביבו לשרטט מבנים וארכיטקטורה ושירטט ערים שלמות (לונדון,טוקיו) מזיכרון לאחר שהביט בהן ממבט עילי כשהוטס במסוק:

סטיבן וילסטשייר וודאי שרטט ערים אילו פעמים רבות עקב האובססיה שלו למבנים וארכיטקטורה ואכן לא נמצא צורה ו/או פעילות יוצאת דופן בתפקוד של מוחו.

ניתן לראות סרטון של סטיבן וילסטשייר משרטט כאן.

4.גור קרן (Gur Keren)-

לאמן (הישראלי) הזה כישורים רבים בתחומים שונים. הזכרתי את גור קרן כבר פעמיים עד עכשיו כאן וכאן.
גור קרן עוסק במדיומים שונים באמנות אך בעיקר ברישום. הציורים שלו הם ברובם סוריאליסטיים ופסיכדליים מורכבים להפליא בעלי פרטים רבים וצפופים במיוחד בהם הוא משלב דמויות פיגורטיביות גרוטסקיות,תבניות אבסטרקטיות ומבנים גיאומטריים ופרקטליים מורכבים:

גור הוא אמבידקסטרי,כלומר- הוא מסוגל להשתמש בשתי ידיו באופן שווה. הוא יכול לכתוב ולצייר עם שתי ידיו (ואף שתי רגליו) במקביל (גם בעיניים סגורות) ומדגים זאת פעמים רבות בסרטונים שמעלה באופן תדיר ליוטיוב כמו למשל שני אילו: (1) , (2) . :

יש לו יכולות זיכרון יוצאות דופן ופעמים רבות הוא משלב בציורים שלו רשימות מספרים בעלי תכונות מעניינות עד אורכים מפחידים.

הזיכרונות שלו מפורטים מאד מכמעט כל אירוע ויום בחייו ומדגים את הזיכרון שלו למספרים ולמידע ויזואלי בעוד סרטונים כמו כאן וכאן.

הוא בנה משקפיים שמאפשרים לו לפצל את הראייה שלו והוא משתמש בהם כדי להדגים את יכולות הזיכרון שלו לשתי תבניות ויזואליות שונות בכל עין באותו הזמן:

זה פשוט מטורף.

למרות שאין עוד מידע בנושא, אני לא בטוח בנוגע לסוואנט אבל בראיון איתו הוא מספר קצת על ההתמודדות שלו עם טורדנות כפייתית (OCD). גור גם מוכשר מאד במתמטיקה ועם מספרים ומסוגל לעשות חישובים מורכבים בזמן קצר.

5.ג'ון ברמבליט (John Bramblitt)-

ג'ון ברמבליט הוא צייר אמריקאי שהחל לצייר לאחר שלקה בעיוורון כתוצאה מסיבוכים של אפילפסיה.

הוא לימד את עצמו לערבב את הצבעים,לסדר אותם ולהבדיל ביניהם לפי מישוש והמרקם של כל צבע. ג'ון מצייר בעיקר תרבות פופ,דיוקנאות ושאר ריאליזם,אנשים ואובייקטים מחיי היום יום אך צובע אותם בצורה תוססת ועשירה מאד בגוונים בוהקים ומרהיבים:

כאשר ג'ון ברמבליט ניגש לצייר אדם הוא ראשית לומד את תווי פניו על ידי מישוש ורק לאחר מכאן ניגש לצייר אותו, מתחיל מהמתאר וצובע פנימה. ככה ג'ון צייר את אשתו ובנו למרות שמעולם לא ראה אותם:

|||||||

זהו לבינתיים,חמישה אמנים יוצאי דופן עם כישורים מדהימים באומנות ומחוץ לאמנות וכמעט תמיד יש קשר לזיכרון יוצא דופן.

מקווה שהחכמתם, נהתם ותודה שקראתם.

תשתפו, תרשמו לבלוג ו/או תגיבו!

תודה רבה.

-Exceptional

שלום לכל הקוראים! היום אני רוצה להכיר לכם את ZEN PENCILS מאת גווין אאונג (Gavin Aung).

ZEN PENCILS היא סדרת קומיקסים בהם גווין לוקח ציטוטים מפורסמים שמצאו חן בעיניו ומשלים את הציטוטים עם החזון האומנותי שלו.

יש בהרבה מאוד מהדברים של ZEN PENCILS שהם בעלי ערכים מאוד טובים וגם בסך הכל הקומיקסים מעולים באופן כללי. 

מאוד ממליץ להעיף מבט ולהתחיל דווקא מהקומיקס הבא כי הוא מאוד רלוונטי לחברה שלנו.

(התמונה לחיצה)

תודה רבה על הקריאה,

אם אהבתם לחצו "לייק", שתפו ו/או תגיבו!

-Exceptional