לא, אני לא בטוחה.
אבל אני לא חושבת שאני אי פעם אהיה בטוחה.
לא תכננתי לעשות את זה בגיל הזה, רציתי לחכות עד גיל 18 לפחות.
אבל הכל תקף אותי פתאום,
ההורים שלי מוצאים דברים שהם לא אמורים למצוא,
הם נעלבים שאני מסתירה מהם סודות,
והאמת הרבה יותר פשוטה ממה שהם חושבים (אני לא גבר, אין לי בעיות זהות, אני לא מתלבטת, אני לא מעודדת את החברים שלי לכלום והיא פאקינג החברה שלי ולא איזו בחורה מוזרה מאוד שמצאה אותי ברחוב והחליטה להטריד אותי.)
אז אולי עדיף פשוט להגיד אותה.
הברירה היתה או לצאת מהארון או להיפרד ממנה,
ובחרתי להיפרד ממנה.
בחרתי לא נכון, והיא היתה מקסימה ונתנה לי גלגל הצלה,
ועכשיו החלטתי.
אני פוחדת כמו שלא פחדתי בחיים.
לא, זה לגמרי לא התנאים האידאלים. בכלל.
אני במתיחות איתם.
כל פעם שהם נחמדים אליי בזמן האחרון, זו צביעות מאוד שקופה.
הם כועסים עליי, ואפילו לא מוכנים להגיד למה.
יציאה מהארון תחשוף את כל הכעס והעצבים שהם מנסים להסתיר עם הצביעות שלהם.
אבל נמו צדקה.
לצאת מהארון בזמן אחר רק יגרום למתיחות שוב, אם אני אצא מהארון עכשיו זה יחסוך עוד תקופה של מתיחות - גם עכשיו שכבר יש, וגם כשאני אצא מהארון. ככה יהיה להם זמן לעכל את זה ולקבל אותי
הדבר שהכי מפחיד אותי, זה אם הם ירצו שאני אפרד ממנה. היה לי כל כך קשה בפעם הקודמת, שבוע של סבל טהור, אני כל כך מתגעגעת לקול שלה ואני מתגעגעת אליה בכלל בטירוף.
הם יגידו שהיא מוזרה מאוד, ושהיא קטנה אז אני עושה עליה סנקציות, שאני מנצלת אותה ואת הכוח (שברור שיש לי מה) עליה, שאני מרגישה עליונות עליה, שהיא משפיעה עליי לרעה, שעם המרחק זה לא אמיתי, וימציאו כל מיני שטויות כאלה
ואני לא אוכל להגיד להם שאני אוהבת אותה כי אני חד משמעית לא מסוגלת לדבר עם ההורים שלי על רגשות (לא מסוגלת, לא לא רוצה, גם כשאני מנסה, אני לא מצליחה. לא יוצאת המילה. במקומה יוצא שקר מפגר שהורס לי את כל מה שניסיתי להגיד)
דיי שקט אל תחשבי על זה!
אין לי ברירה.
בבקשה תגידו לי מה לעשות
בבקשה 
כינוי:
caelum
בבלוג זה
בכל הבלוגים
