Can't Stop

אמא שלי אמרה לפני כמה ימים שהרזה ילדותית.

היא לא ראתה את הרזה מכיתה ז', ואז היא באמת היתה ילדותית, אבל היא השתנתה מקצה לקצה מאז, ולא בהכרח בקונוטציה חיובית.

היא היתה נורא חסרת טקט, ברמה שזה פגע באנשים והיא לא שמה לב. זו לא היתה ילדותיות, זו היתה סוג של תמימות. לפי איך שהכרתי אותה היא חשבה שהכל יהיה בסדר, כולם בסדר. היא חשבה שהלא-חשובה לא תיקח ברצינות שהיא קוראת לה "שמנה" (כי היא לא שמנה, אבל גם לא היתה אז רזה באופן בולט), היא חשבה שאם נסתובב בגן ציבורי בלילה לא יקרה לנו כלום, והיא חשבה המון דברים שאני לא אכתוב פה בשביל לשמור על פרטיות של אנשים והיא חשבה שזה שאנחנו רואות כל היום דברים לסביים ביוטיוב וששתינו אמרנו שעדיף להיות לסבית ושהקשר הקצת-יותר-מדי-עמוק שלה עם הלא-חשובה לא אומר כלום.

היא איבדה את התמימות הזאת כשהלא-חשובה פיתחה אנורקסיה, וכשקרה הדבר הזה עם הזאב.

היא הפכה לשקטה נורא ומופנמת ואני לא חושבת שהיא היתה שמחה יותר. אני בטוחה שהיא לא עשתה כלום בכוונה. 

בכל מקרה, כן, היא היתה ילדותית, אבל היא היתה מאושרת. ועכשיו היא שונה לגמרי. 

אמא שלי חייבת להפסיק לשפוט אנשים איך שהיא רוצה, לפחות לא חברים שלי. חבל רק שזה לא מציאותי ושחברים שלי הם האנשים שהיא הכי שונאת בעולם

ד"א, אתמול לפני שלושה חודשים היה הדייט ההוא עם הדבורה. 

חשבתי שאני ארגיש אובדן, אבל אני לא מרגישה כלום. כנראה שבאמת הפסקתי לאהוב אותה.

היום חשבתי על זה קצת, ויכול להיות שלכל אורך הקשר היא לא אהבה אותי בכלל. היא רק הרגישה נאהבת בגללי, כי קצת השפלתי את עצמי, ויכול להיות שכל גילויי האהבה האלה היו ככה.

אתם יודעים, לפני היו לה תשעה אקסים, לא יכול להיות שאת כולם היא אהבה.

אני חושבת שאני הולכת להיפגש עם הזומבי, ואולי כן קצת אכפת לה ממני. אבל בלי לפתח ציפיות טפו