אתה פסיכולוגית שלי

מה יש בו בכבוד הזה שאנשים משפילים את עצמם כל כך במרדף אחריו?
לא המצאתי, קראתי את זה איפשהו.
ולא רק כבוד, גם שאר תגמולים שהחיים מעניקים פה ושם. גם הזדמנויות. אפילו
אהבה.
לרדוף אחרי אהבה זה הכי גרוע, אה?

זה נשמע שלילי וקטנוני כל הדיון הזה, אבל א' - זה יותר לגיטימי והוגן
ממה שזה נשמע וחוץ מזה שזה המקום לכתוב על הצד האחורי של החיים, OK?
הבלוג הזה הוא המקום לאוורר צדדיים ואחוריים לאור השמש.

אפשר לוותר מראש. להחליט שאתה מחוץ למשחק הזה. אתה בקטע המקצועי, הענייני,
הרוחני, היצירתי, אתה בכלל עושה את הדברים לעצמך. ההכרה וההערכה יבואו מאליהן.

אבל זה לא רק זה, גם אם אכן כישוריך מפלסים לך דרך, ואפילו זוכים
להערכה, עדיין אנשים ירחרחו עד מהרה אם כדאי להשקיע בך, להתחנף אליך, או לראות
דרכך.
וגזירה שווה תיגזר על יוצאי חלציך והכפופים לך.
ויהיו לך פחות הזדמנויות לקדם את הדברים שלך. גם אם כל מה שאתה רוצה זה לעשות
דברים טובים הכבוד הזה חיוני כדי לעשות אותם.

ככה שויתור הוא אפשרות גרועה למדיי.

איפה כל הקואוצ'רים והפסיכולוגים והגורואים כשצריך אותם.
ספרו לי איך מזמנים את כל אלה – קרדיט, הערכה והזדמנויות, בלי מאמץ, או לפחות בלי
מאמץ ניכר לעין.

אני יודעת שאפשר, אני רואה אנשים שיודעים לעמוד על זכויותיהם באלגנטיות,
להציב גבולות בחן, ליצור ערך ולקבל הכרה והכל בחיוך ובלי לפגוע באיש.

אולי זו אינטליגנציה רגשית? או זה מיומנות הניפולציה?

יש כל מיני דרכים לתקשר ולפעול בעולם הזה ואני עדיין מחפשת את זו
שמתאימה לי.