עוד על השולחן ההוא
עוז יושב ליד תמר אבל מפנה אליה את מחצית גבו. הוא מחייך אל יושבי
השולחן, בחיוך קפוא ומאובן.
תמר מרגישה בחריפות את חצי הגב המופנה אליה וגם את החיוך הלא נעים
שהיא רואה רק מהגב. זמנים קשים עוברים על עוז ותמר. הוא יודע שהוא מאכזב אותה
(ומתעקש לא להגיד שגם את עצמו) ולא מצליח להסביר. לא 'לא מצליח'. לא רוצה. לא
חייב. ממילא לעולם אינו מצליח לעמוד מול הרהיטות המושחזת שלה. כל הטיעונים וחומות
ההגנה שהוא בונה מתפוררות מולה. גם בחזיתות אחרות דברים לא הולכים לו בזמן האחרון
והוא מרגיש איך דכדוך עכור הולך ומשתלט עליו. 'תודעה עכורה' קראו לזה באחד המאמרים
שהוא אהב לצטט. הוא חשב שהוא כבר מעבר לזה. שאחרי כל מה שהוא קרא ולמד ותרגל ושינן
והטיף וסיפר והפיץ – אחרי כל זה הוא יודע
משהו על מצבי רוח ואיך מתחמקים מן המלכודות האפרפרות שלהם, איך לא נהיים חולים,
איך לא חוזרים לעשן ולזלול, איך שומרים על שלוות נפש, איך נושמים עמוק ומחזירים
אהבה ליקום, איך כל הביצורים האלה היו אמורים לחסן אותו עכשיו אבל מה שלא מחשל
הורג.
הזוגות האחרים נראים כל כך אוהבים ויפים ותמר כל כך מאוכזבת וזועפת
שהוא חייב להפנות אליה את גבו.
אל מול החיוכים שלהם, הם מחליפים מבטים זעופים אל מול החיבוק שהם
מעניקים זה לזו הוא יושב כשמחצית גבו מופנית אליה והיא נזהרת שלא לגעת בו.
אולי הוא היה יכול ליהנות מהארוחה הזו אם לא היה מרגיש נזוף כל כך.
הוא איש רעים להתרועע,
הוא מחבב נשים ונשים נוטות לו חסד. הן לא מתאהבות בו, אבל תמיד
יהיו ביניהן כאלה שיענו לנכונות שלו להקשיב ולעזור, שיחזירו חיבה כנגד חיבה. מי
שמחבב נשים – נשים מחבבות אותו.
ומי שחיה לצד מי שמחבב נשים, תמר הייתה מוסיפה, נהיית שונאת גברים.
עוז מתגעגע לגופה הנעים של תמר, שלמרות שהוא ישן לידו לילה לילה
הוא נותר רחוק ולא נגיש.
בשנים האחרונות הוא מטפח תפיסת עולם 'אחרת', הוא עושה תרגילים
רוחניים ונדמה לו, או ככה לפחות הוא אומר לעצמו, שהוא רגוע ונינוח ומתעלה
מעל הבלי העולם הזה, וזקוק לפחות ופחות מהם, הוא מרגיש שהוא אוהב את בני האדם,
באשר הם, ואת היקום כולו, באשר הוא, אבל מעולם לא הצליח להיגמל מהצורך בחום אנושי
פיסי ומהתשוקה המייסרת לזיין.
תמר אמרה לו פעם שהיא לא רוצה שיאהב אותה מתוך "אהבת אדם".
מי רוצה אהבה כזו פור גוד סייק. זה אישי ומשמח כמו ברכת יום הולדת מסוכן ביטוח.
כמו שנה טובה בSMS המוני.
אתה באמת לא מבין את זה?
כל מה שמעניין בבני אדם זה הייחוד החד פעמי שלהם. להרגיש אהבה זה
לדעת שמישהו ראה אותך. ראה ממש. אותך. את מי שאת. ראה ובחר.
בתוך המעגל הזה במרפסת של אלה היפה – עוז ותמר מרגישים מובסים. לא
נעים להיות זוג מיוסר בין זוגות מאושרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
