אתה פסיכולוגית שלי

הסנאית נכנסת לחדר המוכר שחלונו צופה אל הרים מיוערים, רהיטיו צנועים ונעימים וצינתו תתחלף במהרה בחומו של המזגן, מניחה את תיקה ופורשת מעיל על מסעד הכסא. קמטים ראשונים כבר מסתמנים על פניה, ושיבה בשערה ובכל זאת משהו בוסרי-ילדותי משתמר בה כאילו לא סיימה את אחד משלבי ההתבגרות, כאילו משהו נקטע ולא נשלם.

העין קולטת את השיבוש הזה ונרתעת. הסנאית לא משתבצת לתוך המגירות הרגילות ולא ברור אם היא חכמה או מטומטמת, קשובה או מנותקת, האם אפשר לבטוח בה ומה היא צפויה להגיד. המבוכה מולידה רתיעה.

גם הסנאית חשה היטב בשיבוש הזה ותחושת זרות מלווה אותה בכל אשר תלך, ככל שזיכרונה מגיע. פרט לתקופות קצרות, זוהרות ונדירות – כל חייה ובכל מעגלי חייה היא מתייסרת בזרות הזו. נדמה לה שחברה אנושית חורכת את נשמתה. מענה אותה וממשיכה לצרוב גם אחרי שהמגע מתרחק ורק הזיכרון ממשיך לשדר פעימות פנטום של איבר כרות. דיבור פנימי בלתי פוסק טורף את מחשבותיה ואינו מניח גם לחלומותיה. והאנשים חשים ומתרחקים או שמא רק נדמה לה שהם מתרחקים כאילו נבאש ריחה.

אויר חם ונעים ממלא את החדר. הסנאית מוזגת לעצמה כוס מים צוננים ובין לגימה ללגימה מכרסמת גם עוגית שוקולד בהתעקשות קטנה לעונג. עונג קטן וחומרי וחולף. עוד מעט יתמלאו המשרדים והקומה תתמלא המיה. אנשים יאירו פנים זה לזה, יצחקקו ויגעו, יחמיאו ויתעניינו והיא תביט בכל זה בעיניים כלות ובתהייה הנצחית מה חסר.