אתה פסיכולוגית שלי

Talk to me  היא אומרת לו, ומרחיקה את גופה מגופו בתנועה קטנה ולא מורגשת. הוא נצמד חזרה ולוחש- על מה, על מה לדבר איתך, בואי תספרי לי את – לא, היא אומרת לו – והיא כבר כמעט נופלת מהמיטה – אני לא רוצה לדבר, אני רוצה להקשיב, לא חשוב למה, אני רוצה שתדבר ואני אקשיב, לא חשוב על מה.
-אבל את לא אוהבת את התובנות שלי, את תגידי ש...
-לא, לא תובנות, תספר לי סתם על דברים קטנים, איפה היית ומה עשית, על מה אתה חושב, מה מדאיג אותך, למה אתה מחכה, סתם דיבורים כאלה, דא והא...

תשוקה שכזאת למילים אוחזת בה, מילים של אחרים, חיים של אחרים. שיחות של זרים ברכבת, מלמולים בחדרי המתנה, שיחות אלמוניות, דיבורים ברדיו, מילים שישתיקו את הרחש הפנימי שלה, את המחשבות המסתחררות במוחה בלולאה אינסופית

הוא מקיף אותה בזרועות חמות והיא משלבת ידיים ומחבקת את עצמה. מה מציק לך קיט, הוא פונה אליה בכינוי החיבה הישן, מה מציק לך – אבל היא קולטת סוג של סקרנות גרגרנית ולא מתכוונת ולא רוצה לקחת בה חלק, לא את עצמה היא רוצה פה, רק לשמוע, להקשיב ולבלוע היא רוצה, לבלוע לקרבה את המילים שלו,
את המחשבות שלו. גופו נכרך סביבה ונשימותיו בנשימותיה.

 – דבר אלי, היא מבקשת שוב-  על העבודה, על התכניות, על דברים שקראת, שמעת, לא אכפת לי מה, אני רק רוצה לשמוע אותך מדבר. אני לא אגיד כלום, אני רק אקשיב
הוא מרפה את אחיזתו בה ומתהפך אל גבו. עכשיו שניהם, זה לצד זו, מבטם בתקרה.
לתוך השקט מזדחלים הקולות השקטים של הלילה. קולות נשימות הילדים, החתול המתמתח בכורסה, אנחת המקרר.
היא עוצמת עיניים ובנפש נכנעת מניחה לנהר החלומות לשטוף את דרכו פנימה.