אתה פסיכולוגית שלי

לאשה הזו יש משפחה מתוקה, ילדים מקסימים באמת, חברים שאוהבים אותה וכל כך מנסים לעזור, יש לה גם כישרונות והצלחות – אבל אין לה יכולת להתמודד עם משימות פשוטות ובסיסיות, וכשמערום של משימות כאלה מתחשל מולה – היא טובעת. נכבית. מתייאשת. שוקעת. נכלמת על האכזבה שהיא מסבה. והחיים נצבעים באפלולית. ואימות קיומיות – בעיקר הפחד להישאר ללא פת לחם, טורפות את מחשבותיה באובססיביות, לכן היא גם נמנעת מכל טיפול שכרוך בעלות כספית, לכן היא גם מצמצמת מאוד את אכילתה ומרזה, וחדלה מפעילות ספורטיבית ומצמצמת את קיומה ושואלת את נפשה להיעלם, או לפחות לשקוע בהזיות.
לדמיין שיש עולם אחר, שאפשר לעצור את הזמן ולמנוע מהבוקר להאיר, לדמיין שכל המשבר הזה לא קרה מעולם, היא נרקומנית של הזיות, גם ללא שום סם.

היא מרגישה במבוי סתום. בקצה של החיים. היא מתביישת בבלבול הנוראי הזה שפוקד אותה. בטעויות שהיא עושה, בנזקים שהיא גורמת. היא מסתגרת. הרי אסור לחלוק את התחושות האלה עם העולם. אף אחד לא ירצה להעסיק אישה כזאת. ואז היא מתקהה כמעט לחלוטין. מפסיקה להרגיש. לאהוב. לגלות אחריות. לרצות לשמח, להעניק, לבשל. אפילו את היקרים לה מכל.

ומכיוון שיש הסבר רציונאלי לכל המשברים האלה, אותה אי יכולת שהיא מייחסת לעצמה, אין לה שום אמון בטיפול בכדורים או בדיבורים, היא לא רואה את זה כמשבר פסיכולוגי או פסיכיאטרי, היא רואה עצמה כאדם שפשוט לא נועד לעולם הזה.