זה מרגיש קצת כמו התמכרות. יש בזה מן
ההרסנות והמתיקות שיש בה. זה מפתה ושואב וממתין בפינה כמו רחם חמים ועוטף, למה
להילחם ולהתמודד אם אפשר להתכרבל ולהשתבלל בו?
למה להתעמת עם המציאות אם אפשר לעצום עיניים ולברוא מציאות אחרת?
כמו כל התמכרות יש בזה תחושת אשמה. אני
יודעת שאני יכולה אחרת. אני לא חדשה בעסק. יש בזה בחירה. יש בזה הסתרה.
זה לא כתוב על המצח ואפשר להמשיך בלי
שירגישו.
אמנם יש פיתוי גדול להצהיר ולבשר, להתוודות ולשאול אם מבחינים, ואולי לזכות באיזו
אהדה סלחנית לרגע, אבל זה הכל בראש. אני יכולה גם להתעלם ולהעלים את זה.
רב האנשים לא מודעים לאוטיזם הזה שיורד
עליי, ורוב הזמן לא מבחינים בטעויות ובמוזרויות הקטנות.
אני עדיין אחת האדם. אחת מהם.
אני רק צריכה לחפות על זה איכשהו. אולי
בהשתדלות יתירה, אולי בכניעות, העדר תביעות, על גבול החנופה אפילו.
ולשמור על מסגרת, ולעשות ספורט ואת כל הצריך-ים, לשמור על משמעת עצמית אל מול הרחם
המפתה הזה שקורא אליי מן הפינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
