אתה פסיכולוגית שלי

דיאלוג מוזר מתרחש בין הגוף לראש שלי. הראש בוגד, בגידות קטנות וזניחות – דברים כמו לא למצא את המפתחות בבוקר, או לשכוח לשלם אגרה, דברים שתמיד קרו לי, לא משהו חדש, והגוף מציף בהורמוני דחק ומחאה על בגידת הראש. בלי ראש אנא ילך הגוף. מי ידאג לו.

ואז הראש חש בסטרס הזה העולה ואוחז בגרון וננעל. ונכנס למוד חרום ותופר נראטיב והסברים, ומכאן והלאה פרפטום מובילה. לא צריך שום דבר מבחוץ.

ובכל זאת עין אחת נותרת שם למעלה ורואה את הכל מן הצד, ומודעת לאבסורד, למופרכות וזוכרת כמה שונות התגובות של הגוף הזה בדרך כלל, כמה הוא יודע להיות רגוע וקול גם כשאחרים נלחצים, שאנן אפילו, כמה כל הדרמה הזו סערה בכוס מים.

ובתוך כל זה מאירות פתאום התבהרויות קטנות, מפתחות נמצאים, בעיות נפתרות, אבל הגוף לא ממהר לשחרר.

הוא שומר על הגרון יבש, על המבט עמום, על חוסר התאבון והתשוקה. הוא נשאר דרוך ומתגונן. הוא לא פתי מאמין להתבהרויות שוא. הוא לא איזה פראייר אופטימי.

וזה מוזר כל כך כי הכול מודע ואנדר קונטרול, לכאורה.