אתה פסיכולוגית שלי

ההתעוררות הזו לא שרדה הרבה זמן. היה יום אחד אנרגטי, ולילה אחד עם התעוררות מוקדמת ושופעת רעיונות, שנרשמו בלהט במחברת ששמורה לרגעים האלה ליד המיטה, ואח"כ שוב חזר הגוש ללפות את הגרון ולהשבית את היצירה.

אני מנסה (ומצליחה חלקית), בינתיים, לא לתת לזה ביטוי חיצוני. להשאיר את הבעיות מקומיות, לא להפוך אותן למרכז הקיום, לא להוסיף להן הילה של הזדהות, רחמים וביקורת עצמית, הצטדקות, אבל זה לא פשוט.

רק משוררים, אמנים וראשי ממשלות יכולים לפרוש את הדיכאונות שלהם קבל עם.
לחלוק אותם עם הצופים ולזכות באהדה. בגין, ארקדי דוכין, רביקוביץ'...זה אפילו מוסיף לסקס אפיל שלהם. מוסיף מורכבות ועומק.

לאנשים מן השורה אין פריבילגיה כזאת. לא משנה אם יקראו לזה מחלה ויקדישו לזה יום בשנה ומבצעי הסברה. גוף זה גוף ונפש זה נפש. הנפש היא אתה. אלה מעשיך, אישיותך ומהותך. על כך אתה נשפט, על זה יאהבוך או לא.

רגעי החולשה האלה חושפים את הלב למצוקות שסביבי. כעס והתנשאות מתחלפים באהדה וצער.

אני רואה את פרלה באור אחר.

אני מתמלאת צער על מה שעוללתי לנישואיי ולפרוד. וגם לעצמי.

אני רוצה להתאחד עם אומללי כל העולם בהזדהות.

התשוקה ממני והלאה (ולך תסביר...)

ובאותה נשימה אני יודעת שכדי לצאת מזה אני צריכה להתחבר לשמחה, לאיזה מעיין יצירה, לעשייה ולחשיבה יצרנית ובונה.