אתה פסיכולוגית שלי

הנחתי מידיי את העלמה מקזאן של מאיה ערד, שסחף אותי לבינג' בן יומיים שרק מצבי החריג מאפשר לי, בימים כתיקונם היה לוקח חודשים, ומיד רצתי לחפש עליו ביקורות ברשת. כמו רכילות אחרי ארוע, כמו הצורך לחלוק חוויה – זה תמיד בוער בי אחרי שאני מסיימת לקרוא. קראתי את יוני לבנה ואת הבלוגריות אם ואחות וג'וליאנה – כולן מ-2015 ועוד כמה ביקורות שמצאתי, וכולן, גם אלה ששיבחו וגם אלה שקטלו, דיברו על הדמות הפארודית, המגוחכת, הבלתי נסבלת של גיבורת הרומן – עידית.

זה כל כך הביך אותי כי אני דווקא חיבבתי והזדהיתי אתה לכל אורך הרומן. מוקצנת וסטראוטיפית ככל שתהיה – חשתי אותה בכל ליבי. פתאום קלטתי כמה אני עצמי פאתטית והזויה, ממש כמו העידית הזו.

וכמו גיבורות קלאסיות אחרות – מאדאם בובארי ואנה קארנינה ואחרות שהסתובבו בעולם עם ראש מלא הזיות ויומרות, שניסו לכפות על סביבותיהן את דמיונותיהן וחלומותיהן – וסופן שהמיטו סבל ואסון על סביבתן (– עידית דווקא מתפכחת לקראת הסוף וניצלת מהטראגיות הזאת), אמא'לה. גם אני.

פתאום ברגע של פיכחון אני מרגישה כמה מניפולטיבית, ילדותית וגחמנית אני.

ועדיין חסרת אונים לצאת.