אתה פסיכולוגית שלי

סליחה שאני לא עונה לתגובות בפוסטים האחרונים. אני בתקופה דאונית מידיי. מעניין כמה המילים דאון ודיכאון דומות זו לזו. מכל הכיוונים אנשים אומרים שאני חייבת לטפל בעצמי. כאילו שאני לא יודעת. מה הטעם לחזור ולהגיד דברים מובנים מאליהם. אני צריכה לתקן את עצמי. את מה שהתקלקל. קחי תרופות – הם אומרים לי, לכי לפסיכולוג, לא משנה מה. את לא יכולה להישאר ככה. אבל אין שום השפעה לדברים האלה עליי.

ובכל רגע אני יכולה לכאורה לצאת מזה. פשוט לחזור ולעשות את כל מה שעשיתי עד כה. אבל לא באמת.

אני לא רוצה טיפול ולא רוצה לצאת, רוצה לחשוב איך לחיות ככה כמו שאני, להיות מי שאני. יש בעולם הזה כל מיני אנשים.  מה עושים איתם? מפגרים? אוטיסיטסטים, חולי נפש...אבל את לא – הם אומרים לי – את לא אוטיסטית ולא מפגרת ולא חולה ואם כן קחי תרופה. וזה נכון – אני לא, אני אפילו לא בדיכאון. אני משהו אחר מכל זה.

אני רוצה להיות עם אנשים כמוני. ארץ הדיכאוניים המאושרים. ארץ השלווה והקבלה.

אני רוצה לקרא ספרים בלילות ולישון בימים. ולא לצאת מהבית. ולא לפגוש ולא לדבר. ואני יודעת כמה זה מכביד ומעיק וקשה וכולם, אבל כושי לא הופך את עורו. זו מי שאני עכשיו. זו אני.