אתה פסיכולוגית שלי

אני חושבת שברב הטרופים יש הגיון כלשהו, או כמו שחברתי הפסיכולוגית קוראת לזה – משהו שאפשר להרוויח. ככה אצל מטורפים פוליטיים – דיקטטורים ומשטרים רצחניים, וככה גם אצל ...לפחות חלק מחולי הנפש (לא מכירה 'חולים' אחרים, וגם לא רואה את עצמי כ'חולה', אבל מנחשת). ההיגיון הזה נשען אולי על הנחות משונות ביחס לעולם, חרדות אי רציונאלית, ערכים שנשרטו בילדות, שאיפות לא הגיוניות, רצון אינפנטילי לשבור את הכלים – דברים שיחשבו כמופרכים ובלתי סבירים,  אבל עדיין נשמר איזה אלגוריתם בסיסי של בריחה מהמצוי וכמיהה אל איזשהו רצוי (אפשרי או הזוי). גם אם ברור שהאלגוריתם הזה לא יוביל לשום דבר טוב. גם אם על הדרך נגרמים נזקים ופגיעות באנשים אהובים. אפשר לברוח בעזרת סמים ואלכוהול, אפשר בשינה וחלומות, אפשר בהימורים וחגיגות, אפשר בהתחרפנות כזו או אחרת, אפשר בהתאבדות - העיקר לברוח. (מקווה שאין איזה מנגנון גוגלי שהמילה התאבדות תזעיק אותו. ואם יש - אני לא בקטע, כן?)
כי המצוי נתפס כבלתי נסבל וקול ילדותי וטיפשי זועק מתוכך – ברח על נפשך. לא חשוב לאן. ברח.

כדורים וטיפולים פסיכולוגיים לא יודעים לדבר אל ההיגיון הזה. לקבל אותו, יחד עם הנחות העבודה שלו ולהציע אלטרנטיבות. אי אפשר להחזיר את המתים, להמציא יש מאין, ליצור מציאויות לפי הזמנה, יש עולם וצריך להסתדר אתו. הטיפולים עובדים רגשית וכימית – אבל ההיגיון נשאר חסר מענה, מתוסכל ומיוסר. חידת הקיום נשארת פעורה ומשחרת להזדמנות.  אתה מתויג כחולה ומחלות יש לרפא,  – אבל אתה רוצה לצעוק שאתה בכלל לא חולה, רק סתם חושב ומרגיש אחרת, לא רוצה לשמוח בחלקך, לא מוכן לאהוב אותו, רוצה לברוח.

כדי לעבור מהיסטרית הבריחה למשהו בונה ואפשרי – צריך ליצור אלטרנטיבה. לראות אותה, להשתכנע, להאמין שאפשר, להתייחס להיגיון הפנימי המטורף שלך, לא לבטל אותו, לא ללעוג ולהתנשא עליו ולהתכחש לו. לתת לו לגיטימציה ומקום בעולם.

זיכרון ישן צף ועולה בי. אני בייביסיטר לילד בן שנתיים או שלוש והוא בוכה ודורש את אבא ואמא. אני אומרת לו שהם לא בבית והוא כועס ואומר שהם כן. אני שואלת איפה – אז הוא לוקח אותי לחדר השינה ומצביע על צד אחד של המיטה ואומר אימא ואחר כך על הצד של אבא – אז אני מחבקת ומניחה אותו באמצע בין שני הצדדים והוא מחייך ונרדם.

בהזיות שלי – יש עולם שלגיטימי לא לעבוד בו ולחיות צנוע, מאוד צנוע. עולם שיש בו הרבה פחות כללים ונורמות ועל כל נורמה יש הרבה חריגים והם נינוחים ושמחים בחלקם. עולם שלגיטימי ומקובל לדבר בו על מצוקות הנפש שלך, הדכאונות, החרדות, שאתה לא חייב 'לתפקד' כל הזמן, זה בסדר גם אם לא. כמו במשפחה אוהבת.
יש לי גם הזיה הזויה במיוחד על חיי חמולה עוטפים ומגוננים. צריך שבט כדי לגדל ילד וגם כדי להכיל מבוגר. 

ויש גם הצמא החוזר אליי בתקופות האלה – ליצור קשר עם אחים להיגיון. עם אנשים שחיים אחרת ובסדר עם זה. לראות שזה אפשרי.

סליחה שאני לא עונה לתגובות בפוסטים האחרונים. אני בתקופה דאונית מידיי. מעניין כמה המילים דאון ודיכאון דומות זו לזו. מכל הכיוונים אנשים אומרים שאני חייבת לטפל בעצמי. כאילו שאני לא יודעת. מה הטעם לחזור ולהגיד דברים מובנים מאליהם. אני צריכה לתקן את עצמי. את מה שהתקלקל. קחי תרופות – הם אומרים לי, לכי לפסיכולוג, לא משנה מה. את לא יכולה להישאר ככה. אבל אין שום השפעה לדברים האלה עליי.

ובכל רגע אני יכולה לכאורה לצאת מזה. פשוט לחזור ולעשות את כל מה שעשיתי עד כה. אבל לא באמת.

אני לא רוצה טיפול ולא רוצה לצאת, רוצה לחשוב איך לחיות ככה כמו שאני, להיות מי שאני. יש בעולם הזה כל מיני אנשים.  מה עושים איתם? מפגרים? אוטיסיטסטים, חולי נפש...אבל את לא – הם אומרים לי – את לא אוטיסטית ולא מפגרת ולא חולה ואם כן קחי תרופה. וזה נכון – אני לא, אני אפילו לא בדיכאון. אני משהו אחר מכל זה.

אני רוצה להיות עם אנשים כמוני. ארץ הדיכאוניים המאושרים. ארץ השלווה והקבלה.

אני רוצה לקרא ספרים בלילות ולישון בימים. ולא לצאת מהבית. ולא לפגוש ולא לדבר. ואני יודעת כמה זה מכביד ומעיק וקשה וכולם, אבל כושי לא הופך את עורו. זו מי שאני עכשיו. זו אני.

אדם אנכי

אחראי למעשיו,

כבול למילותיו,

מחויב

עד קצות אצבעותיו

אדם מאוזן

צף על חלומותיו,

שוגה בשגיונותיו,

משעין את אבריו,

מ פ ל י ג

(אני שוכב לי על הגב,

מביט....)