מטפסת על ההר, מנסה להתעלם מהכאב ברגליי, מברכיי אשר תחושתן כבר כמעט נשחקה לחלוטין, מהזיעה הניגרת על פניי הלוהטים, מהתנשפותיי המכאיבות.

מסתכלת אני סביבי, נושמת עמוק, מחליטה להירגע. חשה אני את האדמה תחת כפות רגליי, את הרוח הישראלית פורעת את שערי, את העלים, העננים, הצמחים, החיות.

חיוך.

זהו זה. סיימתי את הטיפוס הקשה. עומדת אני על הפסגה, יחידה בעולם.

פורשת את זרועותיי, מרגישה את החיים בכפות ידיי.

איני צריכה יותר מזה. טוב לי כך. שקט לי ונעים, בלי עוד סימני אנושות סביבי.

אני מאושרת.