(שרבוטים שלי בעקבות שיר מאוד אהוב. קודם אכתוב א השיר המקורי, לאחר מכן את הקטע הקצר שכתתי, ואז את השיר שכתבתי, כולם בעקבות השיר.)

'אמנם שמענו קולות אזהרה קלים,

לא יותר מרחשי התבקעות שניחים,

שגברו מעט בבוא הערב.

אך מי מייחס חשיבות בימים אלה

לקולות אזהרה מינוריים.

בבוקר, כאילו כמובן מאליו,

נשמע רעם הקריסה הגדולה.

שרידיו נותרו כמצבה פעורת גדם עמוק, זועק אל תוך עצמו.

כבר זמן שאני יודע

שהמערכת החיסונית שלו השתבשה

אך איש לא העלה על דעתו

שעץ יכול סתם כך לקרוס.

(גד יעקבי)

ואולי, ניתן לומר, היה זה גורל. היה זה גורל לראות את האביב הנצחי כלה, נעלם. אץ הנצח השקט של  אהבת נעורים, שחווית, אתה, העץ הקורס. אהבה; ענפיה מתקפלים חרש, מתבקעים, ולאט לאט...

נעלמת בים הגדול של הריסות העולם, ואיש לא ודע, ואיש לא רואה, את תפרחתם של עצי הרגש, נעלמת בשקט, הורסת  בדרכה לבבות,

אך מתחילה חיים חדשים.

ואולי, ניתן לומר,היה זה גורל.

האביב הנצחי,

כלה.

שכן, ענפיו המלבלבים

של עץ הרגש,

נבלעים בתוך עצמם.

ואיש אינו יודע

ואיש אינו רואה

את רגע המוות

ורגע הלידה

של החיים.