how do you know when it is over?

אני לא מאלה שמוותרות כשאומרים להן לא. לפחות לא כשה מגיע מ (טוב נו) מישהו שאהבתי, שאני אוהבת.

כלומר, אני מבינה את הנימוק שלו אבל נו באמת.

'את ממש נחמדה והכל... אבל אנחנו בשכבות שונות אז...'

כלומר זו בסך הכל שנה זה לא כאילו הוא שמיניסט! נו באמת.

עכשיו זה יהיה ממש מוזר כי אנחנו מכירים כל החיים בערך והוא גר 18 צעדים ממני (פתטי אני יודעת) ויש לנו קיר משותף.

אה והמשפחה שלי והמשפחה שלו כל הזמן יחד.

יש.

אוף רק להיזכר בשיחה הזו עושה לי צמרמורת.

וחוץ מזה, לקחה לי בערך רבע שעה להגיד לו את מה שרצית, תוך כדי שכל שתי שניות אני ממלמלת מילה או שתיים על זה שזה מביך ושרציתי לדבר איתו המון זמן אה וגם שאני בסדר, לא קרה כלום (הוא דאג). אז זה נכון, אם בחורה מודה שהיא מחבבת אותה תוקיר את זה כי מה לעשות, זה באמת לקח כל מיליגרם של אומץ שהיה בי.

תודה שכן יקר.

ניחוח קרם הידיים בריח וניל-פטצ'ולי עלה מידיי. הרחקתי בזהירות את כיסא העור המרופד כדי שאשב עליו בנוחות. שלחתי ידיי לחלקו העליון של הפסנתר.

הפסנתר שלי, תוצרת יפנית, מנגנון גרמני. ציפוי לכה שחור מבריק, עיטורים פה ושם, לא קיטשיים מדי. בחרתי אותו בעצמי, לפני כמה שנים.

אהבה ממבט ראשון, או יותר נכון מניגון ראשון על קלידיו החלקים.

הורדתי את חוברת התווים העבה מהפסנתר, ופתחתי בעמוד 157.

סונטה מספר שבע.

פרק שני.

לודוויג ואן בטהובן.

אני נושמת עמוק, מותחת את אצבעותיי שהתגמשו עד כמעט כמעט שני תווים אחרי האוקטבה.

הרמתי את ידיי, מתחתי את גבי, נשמתי שנית ו...

התחלתי לנגן,

ופתאום,

רק אני הייתי בעולם הזה.

אני והפסנתר.

איך זה באמת מרגיש להיות מאוהב? אני שואלת את עצמי בפעם המיליון. הרי, בסך הכל, כיתה ט', כמה זה כבבר משמעותי...

ועדיין.

אני יכולה לבהות בעיניים השוקולדיות האלה שעות על גבי שעות.

או

החיוך

השיער

כפות הידיים שלו (מגוחך במקצת, אני יודעת)

רק נקווה (תחזיקו אצבעות קוראים דימיוניים!) שלשם שינוי זה לא בראש שלי ושבאמת גם הוא מחבב אותי, כמו שהתחלתי לחשוד לא מזמן.

בינתיים אשתדל שלא להעמיס מחשבות על הראש העמוס גם ככה שלי, שלא אוסיף לתוהו ובוהו שכבר שוכן שם.

אם כך,

אלך לאכול שוקולד.