לאחרונה שמתי לב שנושא היופי שלי מעסיק אותי יותר מתמיד (די נדיר בהתחשב בעובדה שזה מעסיק אותי, כמובן, המון).
כלומר, לאט לאט אני משחררת את אחיזתי בשכן, (בצער גדול מאוד) ועוברת לשני שאני אוהבת. יש לי לב רחב, מסתבר.
הוא מסוגל להכיל שניים :P
בכל אופן, הסיכוי שלי אם השני הוא קרוב לכלום, וזה נורא כואב לי. עוד יותר כואב לי זה שאני לא באמת יודעת מה הסיכוי האמיתי ולכן אני מנסה לנחש את הגרוע מכל, שכנראה שהוא לא הכי רחוק מהמציאות לפי חברותיי האוהבות והכנות.
כך או כך, אני רוצה, פעם אחת בחיים שלי, להרגיש יפה.
אז התחלתי סדר אימונים שבועי חדש ומסודר יותר מהקודם, ובתקווה גם זה יעזור.
כלומר, אני לא כזאת נוראית, הרי בסך הכל, יש לי עיניים גדולות וחומות בגוונים שונים שאני נורא אוהבת, שפתיים שהשפה העליונה שלהן משורטטת בדיוק כמו זו של בובה, עצמות לחיים גבוהות, חיוך, ריסים ארוכים.
שיער חום-זהוב-טיפטיפה ג'ינג'י-נחושת מסובך כזה שהוא לא חלק ולא מתולתל ולא גלי ויש לו אישיות משל עצמו וסיפרתי אותו קצת לבד אז אני מחבבת אותו רוב הזמן.
אבל...
אז מגיע הגוף שלי.
והוא הבעיה.
כלומר, עד כמה שאני שונאת אותה, אני יכולה לחיות עם הבטן שלי, כי היא בסהכ די שטוחה (למרות שלעד אחשוב שאני צריכה להוריד משם שניים-שלושה קילוגרמים). אבל הרגליים שלי מוזרות ולא יפות, כי אחת מתופעות הלוואי של לרקוד מגיל ארבע זה שרירי שוקיים שמחמיאים בערך כמו להדביק זברה על התחת בדבק סלוטייפ (האסוציאציות שלי נהיות מוזרות מיום ליום, אל תשאלו).
והייתי שמחה לעצמות בריח בולטות יותר, אבל הכי-הייתי שמחה להיות אחת מ ה ן. הבנות האלה שכל השכבה משוכנעת (כולל אני אני מניחה) שהן יפהיפיות, או יותר נכון, כוסיות.
ולא מזמן דיברתי עם ידיד מחוג סיירות, והעמדתי פנים שיש לי ביטחון עצמי ושאני יפה וכוסית ושזין על כולם בלה בלה בלה.
ואז הוא אמר ל בעדינות המירבית שהוא היה יכול לגייס, ש...
רוב הבנים לא חושבים ככה.
ולהגיד רוב זו קצת מחמאה לי.
הוא לא יודע כמה שזה הותיר בי צלקת.
ועבר יותר מחודש.
נמאס לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
the ladybug
