עוד פוסט שהוצאתי מהמגירה.
יש דברים שאני לא יודעת להתמודד עימם.
(גם כשאני הייתי במצב הזה)
אני יודעת להיות שם בשבילך בדרכי שלי. אני מעדיפה לצחוק איתך גם כשהזמן לבכות. להשכיח.
אני מעדיפה לנסות להצחיק אותך ולא לדבר באמת על מה שחשוב. אני יודעת שאת מדברת על זה עם אנשים ועם יותר מדיי אולי..
רק השאלה שחוזרת "מה שלום אבא?" מביאה את המבט הרציני הזה בענייך כנחיתה למציאות ואת מדקלמת שוב את אותה שורה התואמת את המציאות הזאת ואת כל מה שאפשר להביע בכמה משפטים כללים קצרים.
אבל זה לא רק מה שלום אבא. זה: מה שלומך, ואמא שלך ואחיך והחשבון בנק והביטוח והשוק והחוסר אונים..
שאלות מדאגה? אכן. בשביל הנימוס? גם.
אני לא שואלת.
כי זה גדול עליי, וכן.. אני מפחדת.
לא יודעת מה ואיך להגיד. כי קשה לי ואני מבינה, ואני לא יכולה לראות איך הכל ככה מתפרק ברגע אחד.
אני לא שואלת.
כי אני נותמת לך את ההזדמנות לשתף אותי רק כי את רוצה. לא רוצה שתדקלמי בשבילי.
ואולי את לא מדברת כי לא נוח לך איתי. רק אני אקווה שזה מוצלח שיש לפחות בנאדם אחד בשבילך שכלכך אכפת לו ודווקא בגלל זה הוא לא ידבר איתך על זה.
אני שמחה שיש לך את ליעדו. אני יודעת שהוא באמת היה ועדיין שם בשבילך. שהוא כיסה את כל החלל שהשארתי ריק ואת החלקים שלא יכולתי לגעת בהם. אפשר להגיד שפשוט סמכתי עליו והשארתי לו לטפל בך. כי הוא באמת טוב בזה.
אני לא שואלת, כי אני יודעת. ואת יודעת את זה.. וחיבוק זה כל מה שנותר לי להגיד. ותודה, כי היית פה גם ברגעים הקשים.
נ.ב תסתכלי, ברווז!
*פנס בעין*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
