חושבת בשפה זרה

ג'ייסון עזב.

הוא הפסיק להגיע לשיעור אז החלטתי להתקשר.

הקשר בנינו דעך מאט לאחרונה.

השמועה בכיתה אמרה שהאינסטרקטור לאנגלית הרג את גי'סון (המורה הכחיש בכל תוקף).

גי'סון ענה לטלפון ומסרתי לו את הבשורות: המורה הרג אותך, זה נכון?

 והוא בשיא הפשטות ענה לי: לא,אני עובר ללוס אנג'לס.

הרגשתי כאילו משהו כבד הכה בי.

 מה זאת אומרת עובר?

 כן, שבוע הבא. פסנתר.

אז תבוא להגיד שלום, אמרתי וניתקתי.

איך הוא יכול היה להיות כלכך אדיש אליי עכשיו? דווקא עכשיו?

אחרי יומיים הוא יידע אותי שהמטוס עוזב בשני בבוקר ואיחל לי הצלחה.

 היו לו חיים שלמים מתוכננים כאן. לא הבנתי את זה.

i feel so used.

אני בכלל לא הייתי אופציה.

 כנראה אני סתם עושה טעויות שוב ושוב ולא מבינה איך אני נותנת לזה לקרות.

 לא, הוא לא היה חשוב. אבל הוא נתן לי להבין שאני הייתי חשובה בחייו. וזה מה שכואב.

לא יודעת למה זה כלכך מרגיז אותי.

יש לי הרגשה שוונקובר זה מקום זמני שכולם עוזבים בשלב מסויים. אין אדם שהייתי איתו בקשר כאן ושלא מדבר על לעבור בשבל מסויים.

 מחר או עוד חודש, או שנה הבאה. איזה מין תיקווה זה נותן להשאר כאן?

 מי הבא שיבחר פשוט ללכת ולהמשיך הלאה? למה כדאי בכלל להקשר?

אז התרגלתי כבר לשבת לבד. זה כאילו הוא בכלל לא היה כאן, יושב בשולחן מולי, מעביר לי קפה שהוא קנה בדרך לשיעור.

אז אני עובדת על מאמרים עם פארטנר אחר. זה משנה? ממילא אני וג'יסון אפפעם לא הסכמנו על שוםדבר.

ממש כמו ילדה קטנה לאחרונה.

כשמשהו לא כשורה היא רוקעת ברגליה, פותחת את הפה וצווחת עד שמקבלת את שלה.

וזה עובד? קצת.