אחותי הקטנה סיימה
לפני כמה ימים את התיכון – מי היה מאמין? כשישבתי בקהל הקטן (כשיש בקושי 20
תלמידים בשכבה אין פלא שהקהל במסיבת הסיום קטן) עם ההורים שלי וראיתי אותה על הבמה
הבנתי שאפילו אני, שהייתי אמורה לעודד אותה ולתמוך בה לאורך כל הדרך, לא חשבתי
שהיא תגיע ליום הזה. בטח שלא אחרי שהשלימה את מבחן הבגרות האחרון בהצלחה.
ולא רק שהייתי גאה
לראות אותה על הבמה – שמחתי גם לדעת שהיא כתבה את ההצגה, הייתה הגורם המרכזי
בהצלחה של טקס הסיום (בשנים שלפני כן הטקסים היו כושלים למדי) ושעשתה את הכול
מרצונה החופשי.
אז אחרי שתים-עשרה
שנים שבהן הייתי שותפה לדאגות של ההורים ולחששות שאולי היא לא תצליח להגיע ליום
הזה, אני גאה להגיד: אחותי סיימה ללמוד!
ואני גאה בה כל כך.