*הערה – כל ההערות פה מתייחסות לבנות שמתגייסות לטירונות 02. אני לא באה עכשיו לדבר על בנות שהולכות לקרבי או להיות תומכות לחימה או לא יודעת מה.

"אמא, בואי לקחת אותי. אני לא נשארת כאן עוד דקה!" – איך לעבור את הטירונות בלי יותר מדי דמעות

אין ספק שבשביל הרבה בנות שמתגייסות לצבא הטירונות היא החלק הכי מפחיד והכי קשה. היא נראית ארוכה כמו החיים, כשהיא בעצם נמשכת משהו כמו שלושה שבועות; מתנהגים אלייך כאילו גורל המדינה יהיה מונח בידיים שלך לאורך כל שירותך הצבאי, למרות שכשמגיעים לסדיר מבינים שרוב הזמן אין מה לעשות.

אני הייתי בין הראשונות בשכבה להתגייס, והייתי הראשונה מבין החברות. לא היה לי אף אחד שיכין אותי למה שמחכה לי, והגעתי ליום הגיוס לא מוכנה בעליל. למרות זאת, הייתי אחת הבנות היותר מאושרות בטירונות (ובקורס). התאמתי למסגרת הזאת, ואם להגיד את האמת – הייתי יכולה להעביר שירות שלם בתנאים של טירונות.

בגלל הגיוס המתקרב של אחותי, חזרתי אחורה יותר משנה לתקופה של הטירונות כדי לתת לה עצות ולעזור לה לארוז. החברות שלה שכבר התגייסו הפחידו אותה עד מוות ממה שיקרה לה בטירונות ולא פעם אחת היא הייתה על סף דמעות והכריזה שהיא לא מוכנה שיתעללו בה.

אז החלטתי לתת למתגייסות העתידיות עצות לטירונות. בתור אחת שנהנתה שם, אני בטוחה שאני יכולה לעזור קצת.

הדבר הכי חשוב שאתן צריכות לדעת זה ש"יידע" לא מועיל לכן בכלל. אל תקשיבו לחברות שכבר התגייסו, אל תקשיבו לאחים ולדודים שמנסים להלחיץ אתכן כי זה כיף: אם תגיעו לטירונות כשאתן מפחדות ובטוחות שאתן הולכות לסבול, אני מבטיחה לכן שתסבלו. חשוב לזכור גם שבכל בסיס הטירונות שונה, ויכול להיות שמישהי בבסיס אחד עברה טירונות קשה יותר מטירונות אחרת.

דבר שני, תגיעו במצב רוח טוב! כשאתן עולות על האוטובוס מהבקו"ם לבסיס בסוף החיול ויתחילו לצעוק עליכן כאילו הרגתן מישהו, תישארו עם מצב רוח טוב. כשתגיעו לבסיס ותצטרכו לשבת שעות בדממה ולמלא טפסים, ואחר כך ללכת בטורים עם כל התיקים, תישארו עם מצב רוח טוב. כשתחזרו לבסיס ביום ראשון בבוקר, בואו עם מצב רוח טוב. היום הראשון אמנם נופל עליכן בבום ואתן כנראה תרגישו שסוף העולם הגיע, אבל אין צורך לבכות ולכעוס. דברו עם ההורים בשעת הט"ש והכינו את עצמכן להמשך.

ולאלה שאומרים לכן, "לא נורא, כולם עוברים טירונות!" – להם אל תתייחסו. שלא יהיה לכן אכפת מה כולן עוברות. אתן לא כולן, וכל אחת מתמודדת בדרך שלה. נכון, אמרתי שאין צורך לבכות, אבל אם הדרך שלכן להקל על עצמכן היא לבכות לאמא בטלפון – זכותכן.

מה שעזר לי להישאר שמחה בטירונות היה הסירוב להכיר בקושי. כשהבנות סביבי היו בוכות וצועקות להורים "בואו לקחת אותי עכשיו!", אני חיבקתי אותן ועודדתי אותן, והזכרתי להן שכל יום שעובר זה יום אחד פחות שנשאר לתקופה הקשה הזו. בימי ראשון הייתי מביאה עוגות או עוגיות ומחלקת אותן בשעת הט"ש כדי להרים את מצב הרוח.

ועכשיו אחד הדברים שלרוב הבנות יותר קשה לקבל, אבל הוא חשוב: אין לכן זמן לבזבז. המקלחות שלכן יהיו משותפות לעשרות בנות שכולן יצטרכו להתקלח בשעה, לפעמים אפילו ארבעים וחמש דקות. אין לכן זמן למקלחת כמו בבית – תיכנסו, תחפפו, וצאו מהמקלחת. עשר דקות אמורות להספיק גם למקלחת וגם להתארגנות שאחריה. בזמן שנשאר תציעו את המיטה בשקט, דברו עם החברים והמשפחה, תאכלו קצת נשנושים ותכינו את עצמכן ליום הבא. בזבוז זמן על מקלחת ארוכה, קרמים, גילוח בית שחי וכו' – לא מועיל ורק יגרום לכך שתהיו יותר לחוצות על זמן.

חשוב גם להגיע מוכנות ביום הראשון. כל בת שמתגייסת עוברת את השלב של "מה אני אמורה לקחת? כמה בגדים? מצעים? סבונים?" העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לכן היא ללכת לריקושט ולבקש מהם רשימה של ציוד לחייל. ריקושט אמנם יקרים והם מכניסים הרבה דברים לא נחוצים, אבל הרשימה שלהם נותנת בסיס.

בנוגע לשאלת תיק/מזוודה: אין ספק שמזוודה נראית יותר נוחה, אבל אני מבטיחה לכן שלטירונות עדיף תיק גב. הסיבה פשוטה – רוב הזמן בהגעה לבסיס וביציאה ממנו יש מלחמות על האוטובוסים. הרבה יותר קל לזרוק תיק לתא המטען מאשר מזוודה. חוץ מזה, אם תשנו על המיטה העליונה תצטרכו להרים כל יום את הכול אל המיטה. להניף מזוודה לגובה כזה זאת עבודה קשה.

לסיכום – בואו עם הרבה מצב רוח, אל תקשיבו למה שאומרים לכן ותישארו פרקטיות. ואם יש לכן שאלות – אני כאן בשבילכן.

בהצלחה!