לא.

18 שנה. 18 של קלישאות, סיסמאות חסרות טעם, הכל בשביל להחדיר למוחינו, לבצע בנו סוג של שטיפת מוח, לא לאלימות וכן לשלום.

אך היצר האנושי, הזאב הרע שיושב בתוכינו ומשחק בחוטי המחשבה שלנו, מעוות ומשנה לכל אחד ואחד את תפיסת העולם בה הוא רוצה לחיות.

בין אם זה לחיות בסביבה מצומצמת ושקטה, בלי מלחמות והרוגים, ובין אם זה מלחמה תמידית שבסופה שני הצדדים מפסידים.

לעולם לא נהיה לעם עם דיעה אחת, עם מחשבה אחת לפיה נובל בשמחה ובאושר,

לעולם לא נסכים על הנכון מבין השניים.

אך במדינת ישראל, כל קול וקול נשמע, יש פתיחות, יש קבלה. 

אנחנו חיים בעולם בו סתירה היא נורמה, אנחנו חיים בחברה פרדוקסלית, כל אחד הולך לפי האמת שלו.

אך האם אנחנו יכולים ללכת כל כך רחוק בשביל לשמור על האמונה שלנו? לממש את האמת שלנו?

זוהי שאלה שתמיד עולה בזמנים כאלה, ביום הזכרון ליצחק רבין, יום לזכר רצח הדמוקרטיה, אך אף פעם אין לה מענה.

הרי, החברה היא זו שהובילה את יגאל עמיר לרצח זה, לרצח שערער את המצב הפוליטי ורגשי של מדינה שלמה.

והנה, כמה שנים אחרי הרצח, אחרי התפתחות המחשבה של החברה אנו מתחילים לפקפק בעצמינו,

בגורמים שהובילו את הרוצח המקולל לביצוע מעשה שאין עליו כפרה.

אז הנה תשובה לשאלה מורה נכבדת, לא, אסור ללכת רחוק מידי בשביל האמת שלנו, 

אבל גם לא לשלוח אחרים בשביל לשמור עליה.

אם אנחנו באמת רוצים לשמור על מדינה שבה רצח כזה לעולם לא יתרחש שוב עלינו לקחת על עצמינו אחריות,

לא להתחיל מסעות הכפשה, לא לבצע הסתת המונים, ולא להשתמש בפוטושופ יותר ממה שצריך.

18 שנה אחרי רצח יצחק רבין והנושא מעולם לא ירד מהשולחן, איך נשמור על מדינה שבה לא יקרה שוב רצח פוליטי כמו בארבעה בנובמבר 1995?

לזה עוד אין תשובה.