לא.

אז בואו נתחיל קצת מהתבוננות על הטרנדים החולניים הבאים: "מרווח היריכיים" "דיאטת פחמימות" "גשר ביקיני" בינתיים אלה הם שאני מצליחה להעלות עכשיו במוחי.

נתחיל מההתחלה, אני בכיתה ה' בבית ספר יסודי. התחלתי להביע רגשות שנאה כלפי עצמי, שנאתי את הפנים העגלגלות והמשונות שלי, את האף החזירי שלי, את העיניים הרגילות מידי שלי, את צבע העור החיוור שלי, ואת הרגליים השמנמנות שלי. הסביבה כמובן לא שיפרה את מצב הרוח ולא הרימה את הבטחון העצמי שלי בזמן שהסבירה לי בפרטי פרטים מה אני וכמה אני שווה.

הייתי החברה של הילדה שהייתה מוזמנת לכל מקום, הייתי חברה שלה עוד מגן חובה, היינו דומות היו כולם אומרים, אבל אני הייתי הדומה המכוערת יותר, הנמוכה יותר, הפחות רזה, המוזרה יותר, הפחות מושכת.

ככה זה המשיך במשך שנתיים, מצד הבנים הייתי נחשבת לדבק הבלתי נפרד מהחברה היחידה שלי, מצד הבנות הייתי מקבלת ניירות מלאים בפיפי לתוך הלוקר ופה ושם משיכה בשיער.

בכיתה ו' המצב אמנם השתפר קצת, היו כאלה שהבינו את הנזק שגרמו לו, והשגתי עוד חברות. התחלתי להעריך את עצמי קצת יותר וכמובן שהרגשתי שאננות קלה, ההתעללויות הפיזיות הופסקו מצד הבנות, ובנים אחדים אפילו הפסיקו לפנות אליי עם בעזרת תארים.

אך לקראת סוף השנה, חבר שלי נפרד ממני בשביל החברה הכי טובה שלי. כמובן שחשבתי שזה בגללי, הרי אני המכוערת מבין השתיים, אבל בכל מקרה, זו דרמה של כיתה ו'. אין לקחת אותה ברצינות.

בכיתה ז' כבר התחלתי כיתה חדשה, ועד שנפטרתי מהכיתה הישנה והמקוללת שלי, שהכירה אותי כזוועה האנושית, צצו להם חבורה של שלוש בנים שהחליטו שמשנה זו עד שיעזבו את החטיבה, בכיתה ח', הם ימררו את החיים שלי כפי שמעולם לא מוררו. נכון, גם השנה השגתי חברות חדשות, והפסקתי להיות חברה של אותה ילדה, אבל זה לא אומר שהביטחון העצמי שלי עלה, אפשר לאמר שהוא היה במגמת ירידה מתמדת.

זו הייתה שנה של דרמות שאין כמוהן, לא היה כמעט יום אחד שלא הייתי מסתכלת במראה ושונאת את עצמי. תמיד היו לי סימני שאלה 'למה אני? למה לא מישהו אחר?' כמובן שלא באמת איחלתי למישהו אחר להפגע כמו שאני נפגעת, זה יהיה אכזרי ומיותר, אבל לפחות שלא ינסו לפגוע בי גם. הייתי ה"זונה" הפעם, הרי התקדמנו, חלפה לה שנה, כעת אנחנו בוגרים והכינויים שלנו צריכים לפגוע בול בנקודה וחזק יותר.

הרגשתי כמו לוח קליעה למטרה של מילים, היו פעמים שלא יכולתי להחזיק את החלקים השבורים ונאלצתי לצאת מהכיתה לשירותים לכמה דקות, להעלם רק לכמה שניות, לא לשמוע צחקוקים מאחורי הגב או לראות רישומים שצוירו ע"י חבורה מנוסה של ציירים מהוללים.

השנה כבר התחלתי להיות יותר באינטרנט, גיליתי עולם חדש, עולם מופלא, עולם מלא נשים רזות והסודות מאחורי בטנם השטוחה, נשים שנחשבו ליפות ולנחשקות ביותר. על המגזינים הופיעו בנות שמשקלן לא עולה על מעל ל45 קילו והן קיבלו פרסים מרהיבים על יופיין הבין-לאומי.

אז ניסיתי גם, הייתי אוכלת כמות מצומצת של מזון ולפעמים אפילו לא אוכלת כלל, זו הייתה ההקרבה שנאצלתי לספוג בכדי להפוך לאחת הנשים היפות בתבל.

עברה עוד שנה, עכשיו אנחנו בכיתה ח'. העצבים שלי משתלטים עליי, המסיכה נדבקת חזק יותר לפרצוף. השנה אני מעמידה פנים טוב יותר. אני יודעת לחייך מתי שצריך, אני יודעת לצחוק מתי שצריך, אני יודעת לבכות כשצריך, אני יודעת להרגיש כצריך, אני יודעת לתת מחמאה כשצריך ואני יודעת מתי להחזיר מכה כשצריך. אבל הכל מבעד למסיכה מקושטת ויפיפייה. אני לא באמת מרגישה משהו, הרי חסמתי כל גישה למוחי או לליבי בכדי להמנע מפגיעה מהסביבה. אני עכשיו מרגישה חזקה יותר, אמנם האוכל לא בא בכמויות גדולות מידי, והשינה מלווה בדמעות, אבל אני חזקה יותר באיזשהי דרך. אני מרגישה אישה, אני כבר קיבלתי מחזור, אני נראית טוב יותר. גיליתי גם את סוד המסקרה, העפרון השחור והמייקאפ, עכשיו אני גם יודעת ללבוש מסיכה מוחשית. אני יכולה להסתיר את האמת בפנים, עמוק יותר. 

עם הזמן גם רעיון הפגיעה העצמית קסם יותר מתמיד, אמנם קשה לפרק מחדדים וזה אפילו סיכון בזיהום, אבל אם שותפים אותם היטב כשההורים לא בבית, מוצאים מקום שלא נראה לעין, למשל הרגל, אפשר שהתהליך הנ"ל יימשך במשך חודשים ארוכים. בפעם הראשונה הדם עשה לי קצת בחילה, הרי אני מפחדת ממחטים איך אצליח להוציא לעצמי דם עם סכין מדומה? ואז התרגלתי. 

אבל אז התחילו שמועות על ילדה אחרת שחותכת את עצמה, סיפרו כמה שהיא מסכנה, כמה שהיא עלובה ודורשת תשומת לב. אז הפסקתי, לא רציתי חס וחלילה שיוספו תיאורים לרשימות ההיסטוריה. זה היה קל, רק כמה חודשים עסקתי במלאכה הזו, והיא הקלה עליי רק למספר דקות שעמלתי בה.

ועכשיו, אחרי שהתמימות נחטפה ממני, הגיע הזמן לעלות שנה. הגיע הזמן להגיע לכיתה ט'. אז התחלתי להכנס לפורומים, זה ישמע פתטי ועלוב, אבל הייתי מעריצה גדולה של כמעט מלאכים. אני בטוחה שלחלקינו הייתה התקופה הזו. הכרתי שלוש בנות מדהימות, שלימים אחת מהן הפכה לחברת הנפש שלי, היחידה שאני אוכל להתקשר אליה במצב לחץ נפשי וקריסת מערכות ואפילו כשמשעמם ואני צריכה לווי עד שאגיע הביתה. השנה הזאת החלה מסבירת פנים, הצלחתי להתחבר לעוד קבוצה של אנשים, והם התחילו להגיד שאני באמת ובתמים נראית טוב, בלי שאצטרך לסחוט זאת מהם, ובלי תמורה. הם לא היו צריכים שאני אתן משהו, או שאוותר על משהו, רק שאהיה לצידם. התחלתי להבין מה זה להיות חבר - מישהו שנותן בלי לצפות לקבל משהו בתמורה, מישהו שמאמין בך גם כשאתה אבוד בתוך ים המחשבות המתועבות. אני אהבתי את זה, יכולתי להשבע שהאנשים שאני מקיפה אותי בהם יעשו לי רק טוב. חזרתי לאכול נורמלי. חזרתי להרגיש רגשות בלי שאצטרך להתאמץ להוציא אותם מתוכי. אני התחלתי להרגיש ביטחון.

בכיתה י' שמתי לעצמי מטרה, השנה אני חוזרת למוטב. התחלתי בדיאטה מסודרת, אכלתי כמות מספקת של מזון בשעות מסוימות, התחלתי לחשוב קצת יותר טוב על עצמי, המאבק אמנם לא נפסק, בעיקר בתקופות הלחץ הפתאומיות שתקפו אותי לפני מבחנים, בהם עד היום אני לא אוכלת כמות מספקת של מזון, אבל הפעם אני יודעת איך לתקן זאת. התחלתי לאמץ את הרע והטוב שבי, בעיקר התחלתי להאמין שיש משהו באמת טוב בי. הציור והכתיבה לקחו חלק משמעותי בתיקון העצמי שעשיתי לי. אך באמצע השנה קרסתי שוב, אולי אזל המלט בזמן בניית הביטחון מחדש, אולי חמקה מחשבה אחת מתוך המעמקים. אבל משהו בטוח קרה. הפסקתי שוב לאכול, נכנסתי לדכאון, שנאתי את עצמי יותר מאי פעם. שנאתי את הכל. שנאתי את אמא, את אבא, את אחותי הגדולה, את הקטנה, את סבתא, את הבת דודה, את החברים, שנאתי את כולם. ויכולתי להשבע כי זה הרגש היחיד שלא הייתי צריכה להפעיל בכוח באותה תקופה. הפכתי לתוקפנית יותר, לצבועה יותר, קיללתי יותר, כעסתי יותר. נכנסתי לתוך בור שהייתי בטוחה שמילאתי היטב. 

אבל תקופת החופש סידרה את הכל, כנראה שהיה זה פחד מהבגרויות או פחד פתאומי מלאבד את מה שהשגתי עד כה. אבל בחופש הצלחתי לסדר הכל, חזרתי לאכול כמו שצריך, ואפילו מפעם לפעם יצאתי מהבית ואכלתי מזון מהיר (ולא הייתי צריכה לכפר על המעשה במשך יומיים שלמים), יצאתי יותר, חייכתי יותר, ציירתי יותר, כתבתי יותר, שמחתי יותר. 

בכיתה יא', בתקופה העכשווית, אני לומדת על עצמי עוד ועוד דברים, למשל - אני טובה בהיסטוריה, באנגלית, במתמטיקה. אני טובה עם אנשים, אני יודעת לצחוק ולפעמים יוצאת לי הברקה, אנשים לא באמת מדברים עליי מאחורי הגב או מגנים אותי בשמות בשניה שאני מסתובבת כמו שתמיד הרגשתי שקורה, האנשים שנשארו לצידי אימצו אותי לחיכם, בין אם יש שיודעים את מה שעובר עליי בתקופת שש שנים וקצת האחרונות ובין אם לא, בין אם הם יודעים את המחשבות היומיומיות שאני נאצלת להתמודד איתן, להפריך אותן, למחוק אותן ממוחי. בין אם הם יודעים כי הייתי מרעיבה את עצמי בשביל להראות טוב יותר, ובין אם הם יודעים שמספר חודשים הרגשתי טוב בעצמי רק בגלל שהוריד היה פתוח. אבל הם יודעים מי אני עכשיו, ואני מעדיפה שככה ישאר.

אני שמחה על הילדה היחידה שיודעת את הסיפור שלי, העלמה מהפורום, שפעמים רבות נפגשתי איתה רק כדי להפיג את הלחץ. אולי הסיבה שהקשר איתה אמיתי יותר זה כי היא יודעת מה עבר עליי, ואני יודעת מה עבר עליה. אנחנו מסוגלות לדבר שעות על גבי שעות רק על ספרים, תוכניות טלוויזיה (איכותיות לשם שינוי), קשיים, עליות ומורדות, וכו'. 

בנוסף לכל, הקשר עם ההורים התהדק, אני יכולה להפתח עליהם בלב שלם, אני יכולה לדבר איתם על כמעט הכל, אני יודעת שהם לא ינטשו אותי בשביל בת פחות מאכזבת (כמו שתמיד הייתי אומרת להם שהיה עדיף להם).

אז הפוסט הזה אמנם ארוך, וחלקכם כנראה מאסתם בקריאה וירדתם לסוף או שפשוט יצאתם ממנו. אבל אני מנסה להעביר פה מסר. עם כל הקשיים שחלקם לא העליתי פה כי לפתוח את זה אומר שעליי לחזור לטיוטה ישנה, תחובה עמוק בתוך פח הזכרונות שעדיף לא לפזר כעת במוחי. אני מנסה להראות כי הדברים שעכשיו נראים שיגרמו לאובדן, הם לא אלה שישפיעו על הטווח הארוך. כמובן שהמחשבות המטרידות לעולם לא יעלמו מהמוח מהרגע שנכנסו אליו, אבל יש לכולנו את הכוח, עם מעט עזרה של הסביבה, להשתלט עליהן, להשתיק אותן. כל מה שצריך זה מעט אומץ, והידיעה שאת/ה לא לבד.

ואתם לא, אתם רק צריכים להרים את הקול קצת, לבקש עזרה, לשנות את המנהגים המגונים, לעמוד על מה שטוב לכם, ולא להסתפק במה שהסביבה מכתיבה לנו, שהרי כנראה שהיא יודעת מה היא עושה (לא לקחת ברצינות, הציניות שלי לפעמים לא מובנת, אבל הנה דוגמא מובהקת לה).

אני בטוחה שביום מן הימים, אלה הנאבקים בהפרעות אכילה, דכאון, בעיות כעס, או פשוט חסרי תחושה רגשית, מישהו יציל אתכם, ואולי אפילו המושיע יהיה אתם עצמכם, אבל דרוש בשביל זה הרבה אומץ. תתמקדו במה שאתם טובים, גם אם כעת נראה שאין כלום, תתמקדו בקריאה של מסמכים שיעזרו לכם להצליח לנצח את המוח (למשל האתר הזה: http://www.heyugly.org/SelfBullying.php).

הגיע הזמן להפיק את המיטב מהדברים, לא להאמין כי הרזון הוא זה שיציל אותך או התיעוב הנצחי של החיצוניות והפנימיות שלכם. תבקשו עזרה, זה חשוב יותר ממה שאחרים יחשבו. כי האחרים הללו מתחלפים, אך הם תמיד יהיו שם, אתה לא תתחלף באחר, הרגשות לא יתפוגגו להם פתאום, את/ה עומד/ת כאן בשביל עצמך, ואם את/ה לא תהיו שם בשביל לתפוס את עצמכם בידיים, אל תצפו מאחרים ללטף לכם את הראש. ואני לא אומרת את זה בנימת כעס, אלה דאגה מוחלטת. הגיע הזמן להפסיק לשחק במשחק ה"אמון" ולחכות שאחר יתפוס אתכם לפני שתיפלו על הקרקע הקרה, אלא עשו אתם את הצעד הראשון, בקשו עזרה, הצילו את עצמכם מהלומת המכה.