מהו רזון? רזון, המילה שמהדהדת בראשם של אנשים רבים. יש לה הגדרות שונות ומרובות והראשונה שבהם היא תת-משקל, או לפי החברה- דוגמנית למופת. והחברה, איך היא משקרת אותנו, איך היא גורמת לנו להרגיש נחותים, חלשים, איך היא מדכאת אותנו, החברה מעמידה אותנו פנים מול פנים עם המראה ומשווה אותנו לאחרים, לא די בכך שעלינו למלא את הסטיגמות וההגדרות שלה במלואן, בימים כאלה כבר קשה מידי לסתור אותן אחרי שהם מצאו את מקומן עמוק בתוך התרבות האנושית.
הרזון, המטרה הנעלה ביותר שאליה על הפרט בחברה להגיע. ולמה? כדי להיות דמויות שלדיות ומצומקות שעוקבות כמו פרה עיוורת אחרי הקול הקורא של החברה המטומטמת, שמרוב הבעת דיעות טפשיות הורידה את הבטחון של מיליוני, אם לא מיליארדי, אנשים. האם החברה שלנו באמת מתקדמת קדימה או רק טומנת את הראש עמוק יותר בתוך התחת של עצמה?
אני, כמקרה פרטי בפני עצמו, עד לפני שנה הייתי עם הבטחון ברצפה, פנים תמיד מושפלות מטה והראש מחפש טעויות ושגיאות. אני מעולם לא הייתי שמנה, לפחות לא מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל מצד שני תמיד השפילו אותי, הובילו אותי בעיניים עצומות לתוך מכשולים ובורות, אני האמנתי שאני שמנה, האמנתי שהגוף שלי הוא לא מספיק, והפיגורה שלי, שלא נתחיל לדבר על זה. אבל עכשיו, אחרי ששנה אני נאבקת ברצון לפגוע בעצמי, אני סוף סוף יכולה להגיד שיש בי כוח, אני יכולה להגיד בבטחון ובראש מורם שכמעט הכל טוב איתי.
לא פעם קרה שישבתי עם עצמי וחשבתי, איך יכול להיות שהסכמתי לסבול 6 שנים תחת אימתה של החברה? הסטיגמות שהתגבשו והדיעות שהוטל עליי לקבל. איך יכול להיות שנתתי לעצמי להדרדר למצב כה מעורער, כה עלוב, לשפל המדרגה, איך הסכמתי להיות שטיח רגליים לעשרות ילדים?
הסיבה שאני מעלה את הנושא הזה, 'רזון', הוא בעקבות התוכנית מה אתם הייתם עושים וקטע קצר מחדשות 10 (תצחקו תצחקו אבל חדשות לפעמים יכול להיות די נחמד ולא עשיר בדיעות פוליטיות מסריחות שנוגדות כל הגיון השרדותי, פוליטי, כלכלי, מדיני, חברתי, משפטי וכו'). השאיפה לרזון המהולל הזה מוצגת בכל מקום: בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם וכל רשת חברתית אחרת שקיימת, ועזבו עכשיו את האינטרנט, יש גם את העולם האמיתי, שעליו אם אני אתחיל לדבר לעולם לא אסיים את הפוסט הזה.
בחדשות 10 הראו את הדירוג החומרי שמבקשים אנשים שיותן להם בידי זרים, סולם כל כך משפיל ואכזרי שממחיש את כל הטמטום שהצגתי פה תחת כותרת אחת- בקורת יופי. והדרגה הכי גבוה, מה אם לא אונס ומיליוני סמיילים לא קשורים. אבל זה כבר נושא אחר שנפתח ביותר מידי בלוגים בישרא אז אני רק אגיד את המשפט הבא, גם הדרגה הגבוה ביותר מציגה את דור העתיד של מדינת ישראל כדור בורים וטיפשים שמעולם לא ידעו דבר אחר חוץ מלרצות את הסביבה שבה הם נמצאים בה.
ועכשיו לקטע המעניין יותר, התכנית "מה אתם הייתם עושים". הפעם לא יכולתי להסיט את מבטי אפילו לרגע (שקר לבן, פרסומות וקטעי ביניים לא כל כך מעניינים אותי), התוכנית ביקשה לבדוק את ההתערבות של הישראלים בנושא האונרקסיה. ועל מנת לבדוק זאת הביאו את ענבר, אנורקטית שנלחמת כל יום ויום במחלה הארורה הזו, ענבר שחקה ילדה אנורקטית שבאה עם אמה למסעדה הקורנת מאושר שבתה הולכת להכניס משהו לפיה.
הישראלים התחלקו לשתי קבוצות-
הראשונה היא האנשים שאימצו את האדישות המוחלטת של עקב אי נוחות שמשתלטת עלינו במצב כזה שבו אמא של ילדה שזרה לנו לחלוטין מתלהבת מהעובדה שבתה הולכת לאכול אחרי זמן רב, היא אפילו יוצאת לכמה דקות לדבר עם אביה של הנערה האנורקטית בחיוכים מאוזן לאוזן, ואז מתחיל ה"אקשן", במהירות ומיומנות רבה מתחילה הילדה להחביא חתיכות אוכל בתוך תיקה, מבט מפוחד בעיניה, ומבטים מצומררים בעיני המתבוננים. ואז שקט, למרות ההלם, הפחד לעתידה של הילדה, אנו עומדים מלכת, מקווים שמישהו אחר יקום וינקוט במעשה, יגיד לאמה על מעשי בתה ויציל את המצב.
וקבוצה שניה, הקבוצה האקטיבית שאליה משתייכים חלק קטן מהאנשים שהיו עדים למקרה, והמתבוננת שהכי נגעה לליבי הייתה האחרונה שלא הרפתה אפילו לא לרגע אחד, "את יפיפייה" היא אומרת לתוך עיני ענבר, "את יפה". האישה הזאת תהיה תמיד חרוטה בליבי ובמוחי, ההחלטיות שלה, האומץ.
אז מה שאני בעצם מנסה להגיד בקבוצת משפטים הלא מתחברים שקראתם הוא כי הרזון המוקצן הזה, האובססיה לגבי הרעב, החברה שמטפחת את המציאות העלובה שאנחנו נמצאים בה, הכל צריך להשתנות. אני יודעת שדבר כזה לא יקרה בשניה, כמובן שלא. אבל הנה עובדה- הרזון בעבר נחשב לסימן של עוני, וכעת סימן לעליונות, הרזה הוא היפה, הפסיכולוגיה המתוסבכת הזו השתלטה על העולם בתהליך אבולציוני ארוך ומייגע, אך היא עשתה זאת, היא נוגעת בליבם של בני נוער, נשים, גברים ורבים אחרים והורגת אותם אט אט מבפנים. הרי היא הפסיכולוגיה המשובחת ביותר, הנעלה ביותר, הטובה ביותר גם אם היא עולה בחייהם של יותר מידי אנשים, עם האמונה הנרכשת ביותר בעולם לא נוכל להתווכח, לא נוכל לנסות לתקן אותה, היא נקבעה בחוקי הטבע, היא נחרתה עמוק בתוך האנושות, התקבעה במוחינו ולא מוכנה להכחד. אז אמנם ייקח לנו זמן לעקור אותה משורשינו אך נעשה זאת, ועד אז עלינו לחזק את הזרים לנו, לעזור להם ולהציל אותם מהבור אליו הם נופלים לאט לאט.
האנורקסיה לא צריכה להיות עוד נושא שעלינו לדחוף אל מתחת לשטיח, לאטום בתוך קופסא ולפתוח אותה רק שמתחשק לנו. האנורקסיה צריכה להיות נושא שתמיד יהיה מונח לעיני כולם, נושא שלעולם לא ירד מסדר היום.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
