לא.

להיות חזק. להיות חזק זה אומר להשלים עם החולשות שלך, זה אומר להבין את החולשות שלך.

להיות חזק אומר שעלינו להערים עליהן, לא להכנע להן, ולפעמים אפילו לאמץ אותן.

לקבל את החולשות שלנו וללמוד להתמודד איתן.

ולפעמים זה אומר לתת לחוסר הבטחון להציף אותך ולחבק אותך ברכות פרדוקסלית. 

יש אנשים שמתמודדים בעזרת בכי, הרעבה עצמית או חתכים קטנים המספקים כמות קטנה אך משביעת רצון לאותו מצב רוח שעוטף אותם באותם רגעים של שנאה עצמית ודכאון.

אוח, השנאה העצמית.

יש הרבה להגיד עליה, הרבה לספר. איך היא מתחילה כתחושת מועקה, כחור שחור השואב את כל הרגשות האחרים מתוכך, כל רגש חיובי או שלילי שאתה אמור להרגיש, נכלה. אבל היא לא עוצרת רק בבליעת הרגשות, היא מתפשטת, אט אט. בכל תא ותא בגוף עד שנהפכת לחלק ממך, אוחזת בך בטפריה החודרניות. השנאה העצמית היא חיה טורפת, חיה טורפת שניזונה ממך, שולטת על מחשבותיך, על תודעתך.

לפעמים ניתן לרסן אותה, אך לפעמים סליל כלובה עולה, הדלת נפתחת, והיא מתפרצת החוצה, מתנפלת עליך בפראיות, בפראיות ערמומית שכזו.

ערמומיות שאף אדם עוד לא הצליח להקנות לעצמו.

כי הרי השנאה העצמית גרה במוחך, מכירה אותך טוב יותר מכל אדם, את נקודות התורפה שלך, היא יודעת איך לתמרן אותך בצורה מושלמת, היא היצירה שלך, היא מתפסלת על ידיך במוחך, בין אם במודע ובין אם לא. אתה מאכיל אותה, מטפל בה, מטפח אותה ומגדל אותה.

השנאה העצמית מנצלת אותך, היא סוחטת ממך את כל כוחותיך, אבל אתה לא עושה דבר מלבד לנסות לרצותה.

יש האומרים שהשנאה העצמית היא טפיל, חיידק שמשתלט על המוח.

אבל אין הם מכירים אותה כמונו, כמו יוצריה. הם אינם חיים איתה כל יום ויום. אז איך הם יכולים להזהיר אותנו מפניה? הם אינם מבינים דבר, הם לא אמנים של המפלצות האכזריות הללו.

וכן, אין הם מפלצות גדולות יותר? מאכילים אותנו בצורת גוף מתאימה, בדעה הבריאה. מי הם שיחליטו?

וכעת, חזרה ליצירת המופת שלנו, איך היא טומנת במוחינו את רעיון היופי המושלם, מונעת מאיתנו את הכיעור, וגוזלת את התמימות.

אני מודה לך, שהרשית לגופי להפוך למשכנך. אך כעת, עם כל הצער והכאב, אני אצטרך שתחזרי לכלובך ותעלמי לתקופת זמן קצרה.

אני רוצה ללמוד לאהוב את עצמי, לאוהב את הטוב והרע שבא עם הגוף האומלל הזה.

אני עכשיו רוצה, אני עכשיו מוכנה להתחיל להרגיש עוד דברים חוץ משנאה.