אלברט קורץ לשירותכם.

"...הוא כותב את הספר ומפליץ, זה מדהים, לקרוא נאדים" - על, פאולו קואלו. שרלטן מזויין.

עם לחם שום ביד הוא התחיל לקרוא את הסיפור, אולי הלחם שום גרם לו להבין כהנה וכהנה אבל לבטח לא גילה לו את התשובה, ובטח ובטח שלא את השאלה.

אז בעצם ממה הוא התחיל? אני לא בטוח, מה שאני כן בטוח לגביו הוא...שהוא התחיל.

עכשיו, אם בהתחלות עסקינן אזי נתחיל מההתחלה:

..."אבל את המשחק שאתם בחיים לא רוצים לשחק זה להיקבר בבטון, גם אם קוראים לכם לשחק."

אז הם נקברו בבטון, לחלוטין חופשיים בתוך הדבק החזק בעולם: אהבה.

הזדקנו אל תוך הרעב העצום שעפף אותם מהרגע הראשון ועד האחרון, והרעב? אכל ואכל ואכל, עד שלא נשאר מה לאכול.

למזלינו הרעב אינו בולמי, כך שאת אותם הקבורים הוא השאיר בקיבתו (הלא צנועה ב-כ-ל-ל!), מה עשה איתם אחר כך? רק אלוהים יודע, וכרגע הוא בחופשה השנתית.

היא קראה לו לשחק "נראה אותך אוהב אותי, משחקים?"      "משחקים" הוא קרא. לא הבין שכרגע נידון למוות ביד כל גורל שיירצה בו, למעט הגורל שלו, שכבר מת מזמן.

והוא אהב אותה, מאוד. אהבה כמעט אלמותית וחזקה יותר מכל יהלום ואמונה, יפה יותר מהשקיעה ב-44 הפעמים של הנסיך הקטן וטהורה יותר מהודו ביום הפרידה מבריטניה, אבל משהו קטנטן הפריע לו...

נראה אותך אוהב. (בצרפתית.)