בשעה 6:15 כבר הייתי על הרגליים, הופתעתי מעצמי מהקלות שבה קמתי, כנראה חיכיתי ליום הזה יותר מדי.
בשעה 7:00 כריס ואבא שלה אספו אותי מהבית, היא באה לקב"ן ויצא לנו על אותו היום - היה כיף למרות שרוב הזמן לא היינו ביחד בכלל.
הגענו ללשכת הגיוס בערך ב- 8:15, ישר הפרידו אותנו- אני לקומה הראשונה והיא בקומת קרקע.
שלחו אותי לאימות נתונים, חיכיתי בערך 15 דקות לפני שקראו לי. נכנסתי לחדר מפוצץ באנשים, המון שולחנות שנתקעים אחד בשני, ובקושי מקום לזוז. התיישבתי מול מישהי, בת 19 להערכתי, ששאלה אותי המון שאלות מהירות על עצמי על המשפחה שלי ועל החיים שלי. חלק מהשאלות מטופשות לטעמי.. הרי יש להם את התשובות... אבל בסדר. אחרי השאלות שלה, היא נתנה לי להקריא משפטים ולהסביר אותם, הלך לי בסדר, לא הייתה לי בעיה עם ההבנה שלהם. לאחר מכן היא נתנה לי נושא לדבר עליו ושמונה מילים שמתוכן אני צריכה לבחור להשתמש בחמש מהן. זה היה קצת קשה, לא זכרתי באילו מילים השתמשתי והיה לי קשה להכניס אותן למשפט אבל כן הכרתי והבנתי את כולן. בסוף היא נתנה לי משפטים עם קווים ריקים שבהם אני צריכה להשלים מילים כדי שהמשפטים יהיו שלמים. גם בזה אני חושבת שהלך לי בסדר.
כשיצאתי מחדר אימות הנתונים שלחו אותי למעבדה, הייתי צריכה להטיל את מימי בתוך כוס - לא נעים כל כך אבל התגברתי.
משם שלחו אותי לתור שנמשך משהו כמו חצי שעה, כבר פחדתי שאני לא בתור הנכון עד שחיילת רוסיה יצאה מדלת של אחד מהחדרים וצעקה את שמי, התלוויתי אליה לחדר שבו בדקו את הגובה המשקל והראיה שלי, הכל תקין חוץ מזה שהמשקל שלהם העלה אותי שני קילו.
משם הובילו אותי לחכות שוב, הפעם לרופא. ההמתנה הייתה ארוכה ומייגעת, משהו כמו45 דקות. בתור, היו שתי חיילות סנוביות שלא נראה שניסו להסתיר כמה שהן בטוחות שהן מעלינו. הן לא היו נחמדות במיוחד. אחת מהן, שאלה אותי אם יפריע לי שרופא בן יבדוק אותי, היא אמרה שיש רק רופאה אחת ואם ארצה להיבדק אצלה אצטרך לחכות עוד שעתיים אז אמרתי שלא אכפת לי להיבדק על ידי רופא בן. נכנסתי כעבור 18 דקות כשזאת שלפני יצאה מהרופא.
נכנסתי לחדר הרופא והוא גם כן שאל אותי המון שאלות, יותר בריאותיות. הצחיק אותי שהוא שאל אותי אם אני משתמשת בסמים, אלכוהול וסיגריות. אני לא נראית כמו אחת שמעשנת ושותה וזו גם האמת... הוא גם בסופו של דבר התחיל לצחוק איתי כשעניתי על כל השאלות שלו "לא". לאחר מכן הוא ביקש שאעמוד מאחורי הוילון שהיה בחדר ואוריד את הבגדים ושאקרא לו כשאהיה מוכנה. אז הורדתי מהר את הבגדים נשארתי עם גופיה ומכנסון קצר. קראתי לו. הבדיקה עצמה הייתה לא נעימה, ומביכה. הוא היה צריך לגעת בי והרגשתי רע עם זה. לא נשמתי כל כך אבל הוא היה מקסים ושאל אותי אם אני בסדר וכל הזמן אמר שעוד מעט זה יסתיים. הוא ראה את הצלקות ברגל והתעלם. יפה מצידו, הוא לא אמור להתעלם מזה לפי מה שהבנתי. אני חושבת שהוא פשוט היה נחמד. בסופו של דבר הרופא אמר לי שהפרופיל שלי הוא 97, שזה הכי גבוה ואני מרוצה מאוד!
כשסיימנו עם הבדיקה שלחו אותי למבחן הפסיכוטכני. חיכיתי בערך חצי שעה עד שהכניסו אותי. חיילת הושיבה אותי מול מחשב ומקלדת, בלי עכבר. היו הוראות כתובות והסבירו הכל. מהלחץ פחדתי שלא אצליח ושיגמר לי הזמן אבל תמיד היה לי מספיק זמן גם לבדוק את התשובות שלי. הלך לי די בסדר, אפילו מעולה בחלק מהנושאים, חוץ מבמתמטיקה שבאמת לא ידעתי כלום, אפילו לא יכולתי לנסות לפתור. פשוט ניחשתי על פי מה שנראה היה לי הכי הגיוני...
המבחן ארך בערך שעתיים, לקחתי את הזמן. כשהגשתי את דף הטיוטה לבוחנת בסוף המבחן היא הודיעה לי שאני משוחררת ויכולה ללכת הבייתה.
אז התקשרתי לכריס ושאלתי אותה איפה היא, והיא אמרה לי שהיא קומה אחת מתחתיי מחכה בתור, ירדתי אליה וחיכיתי איתה בערך חצי שעה עד ששיחררו גם אותה ונסענו ביחד עם אבא שלה חזרה הבייתה. המסכן ישב וחיכה לנו כל היום בבית קפה למטה...
אז כל היום הזה ארך בסביבות השבע שעות. החיילים והחיילות היו רובם לא נחמדים, עייפים ואומללים. אני יצאתי מסופקת מהיום הזה. שמחה שזה מאחוריי עכשיו.
מהתאריך ה-30.6.2016 יכולים לגייס אותי לצבא. יש לי שנה וחצי עד אז אבל הם תמיד דוחים את הגיוס. עוד לא החלטתי אם אני עושה שנת שירות, או מתכוונת ללכת למכינה כלשהי, אבל יש לי עוד זמן להחליט אני מניחה. בטח שנה הבאה יותר אתעמק בזה.
בדרך חזור הים ליווה אותנו בחלק נכבד מהדרך וזה היה מרגיע, יכולתי להסתכל על הנוף ולחשוב על כל היום הזה.
נוף מדהים. במציאות הים היה כחול יותר, אבל זאת התמונה שיצאה הכי טוב ולא מטושטש.
אני מרגישה תחושת הקלה שזה נגמר וזה מאחוריי, וגם קצת צוחקת על עצמי על כמה שהייתי לחוצה מהיום הזה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice