המצב לא טוב.
הוא נהיה גרוע מיום ליום.
אני מאבדת את שפיותי.
חזרתי לאובדנות.
חזרתי כמו חייל שחזר ממלחמה ארוכה לביתו.
אני רק רוצה להרגיש את הכאב הממכר כל הזמן...
בינתיין עוד לא נשברתי, אך כשזה יקרה,
הו זה יבוא ובגדול.
אני רוצה למות, אבל בחיים לא אהרוג את עצמי.
לא, אני לא אנוכית כמו הדוד שלי, שהשאיר שלושה ילדים יתומים מאב.
אני לא אשאיר את האחיות שלי לבד כאן.
למרות שאם אמות,
אולי ההורים שלי סוף סוף ישימו לב שהם מזניחים אותנו.
אולי ישנו קצת את הגישה שלהם אליהן...
אבל לא, אסור לי לחשוב על מוות.
המלחמה הזאת מייאשת.
ואין עם מי לדבר, אין עם מי לשתף.
רק לשתוק ולשחק את המשחק.
כולם עזבו, לא נשאר אף אחד.
החברה הכי טובה - סיוון,
אביתר, דמי, אנה,
דיימון, שהוא היחיד שחשבתי שלעולם לא יעזוב,
ובסוף עזב בצורה הכי מחרידה שיש.
רק המאסטר נשאר.
אבל הוא בעצמו מרגיש רע בחיים שלו,
אז אני חייבת להשאר חזקה ולא לשתף אותו.
אני פשוט אמשיך, ואפול עוד ועוד למטה.
אשקע בבדידות לנצח.
אני לא מצפה מעצמי יותר כלום.
לא מצפה מאף אחד לכלום.
מהיום אני רק זומבי.
אוכלת, שותה, הולכת לבית ספר בלי ללמוד,
חוזרת הבייתה הולכת לישון וזהו.
הדיכאון הוא הנכשול הכי סוחף שיש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Not Alice